הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ה', סעיף ה'

אסור לספר על אדם שאינו בעל גבורה. כגון לספר לאנשי העיר על אדם שהינו אדם חלוש. אם יכול להינזק מזה המסופר, כגון אם הוא שכיר יום, או מלמד תינוקות, וודאי בכלל לשון הרע הוא. ואסור לספר על אדם שאינו אמיד, או שהוא עני ומה שיש לו הוא חייב לאחרים. כיון שאם יתפרסם לא יתנו לו אשראי, ויבוא לידי היזק וצער וממש יורד לחייו על ידי סיפור לשון הרע זה.

הלכות לשון הרע, כלל ה', סעיף ו'

ודע עוד כלל פשוט בדיני לשון הרע, שתלוי על מי מספר את הלשון הרע. יש דברים שאם מספרים על אדם אחד שבח הוא, ועל אדם אחר גנאי הוא. כגון אם יאמר על אדם שאין לו דאגות פרנסה שלומד ג' או ד' שעות ביום, זה גנאי גדול ובכלל לשון הרע. אבל אם מספר על בעל בית שטרוד בפרנסתו שלומד ג' ד' שעות ביום, זה שבח גדול. וגם בעניני צדקה כך הוא. שנתינה מכובדת לאדם פשוט, גנאי הוא לאדם עשיר. וגם בעניני בין אדם לחבירו, התנהגות שאדם רגיל מתנהג לעובדיו, שונה מאיך שאדם חשוב בישראל מתנהג עם פועליו ומשרתיו. הכלל הוא כדברי הרמב"ם: כל דברים שאם יתפרסם יוכל לגרום לחבירו נזק בגופו או בממונו, הרי זה לשון הרע. ואל יטעה אותך יצר הרע לומר ש"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", והרי לי לא היה מפריע שיאמרו עלי שאני לומד ג' ד' שעות ביום? כיון שטעות הוא. כי הגמרא התכוונה אם היית במדרגתו, היה דבר זה שנוא עליך, לכן אל תעשה אותו לחברך.

פרק ד' חתימת הספר "רוב השכר המצוי בשמירת הלשון, וזכות מזכה הרבים" (1)

על כן האיש הנבון צריך מאוד להתחזק בענין זה, שמירת הלשון. ואז אשרי לו עכשיו ולהבא. כי אפי' בשאר מצוות אם יתחזק במצוה אחת לא לעבור עליה בכלל, שכרו גדול מאוד. וכתוב בפסוק "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'". וידוע שכל בן אדם היה רוצה לעצמו פרנסה קבועה, אפי' ברווח מועט. וכל שכן ברווח מרובה. אם כן כל שכן מצווה זו היא פרנסה תמידית ורווח מרובה. כי יכול לקיים אותה בין בביתו, בין בבית המדרש, ובין כשהולך בשוק ורואה אנשים דוברי רכיל יכול להתרחק מהם. וכמו שאמרו חז"ל (קדושין ל"ט:) ישב אדם ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה. כללו של דבר: מצוה זו אפשר להרויח ממנה מהבוקר עד הלילה, בלי הרבה טרחה. וגם השכר מרובה, כי על כל רגע ורגע ששומר פיו זוכה לאור הגנוז.