הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ו', סעיף א'

אסור לקבל לשון הרע, בין שהוא מדברים שבין אדם למקום ובין אם הוא מדברים שבין אדם לחבירו. שלא נאמין בלבנו שהסיפור אמת, כי על ידי זה יבוזה מי שסופר עליו, ואפילו לא יסכים בפרוש לסיפורו. כי אם מסכים בפרוש לסיפור, נחשב גם מספר ומקבל. והמקבל עובר ב"לא תשא שמע שוא". ואמרו חז"ל שזו היא אזהרה למקבל לשון הרע. ומלבד שאר הלאוין והעשין שמפורשים בפתיחה. ואמרו חז"ל שכל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים. שנאמר "לא תשא שמע שוא", וסמוך לו "לכלב תשליכון אותו". עוד אמרו, שגדול עונש המקבל מהמספר.

הלכות לשון הרע, כלל ו', סעיף ב'

גם על שמיעת לשון הרע בלבד יש איסור מן התורה, אפילו שבעת השמיעה אין דעתו לקבל את הדבר, כיון שמטה אוזניו. אך יש הבדל בין שמיעה לקבלה בכמה ענינים. כיון שבשמיעה אין איסור בלבד, אם נוגע לו לגבי להבא. כגון שמבין בתחילת סיפורו שהוא הולך לספר לו על פלוני שהוא אדם לא נאמן, והוא רצה להשתתף איתו בעסקו, או לעשות איתו שידוך. שבכזה מקרה מותר לשמוע כדי לחוש ולהיזהר ממנו. כיון שאין כוונתו לשמוע גנותו של חבירו, אלא להינצל ממנו שלא יבוא לידי היזק. ומותר לשמוע גם אם יסובב טובה על סיפורו, שיבדוק אם הסיפור אמת, ואם הוא אמת יוכיח אותו. ועל ידי זה ישוב מחטאו, או שישיב את הגזילה, או שיפייס את מי שחירף וגידף אותו. וכל מה שמותר הוא רק לשמוע, אבל לקבל ולהחליט שהדבר אמת אסור.

פרק ד' חתימת הספר "רוב השכר המצוי בשמירת הלשון, וזכות מזכה הרבים" (1)

על כן האיש הנבון צריך מאוד להתחזק בענין זה, שמירת הלשון. ואז אשרי לו עכשיו ולהבא. כי אפי' בשאר מצוות אם יתחזק במצוה אחת לא לעבור עליה בכלל, שכרו גדול מאוד. וכתוב בפסוק "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'". וידוע שכל בן אדם היה רוצה לעצמו פרנסה קבועה, אפי' ברווח מועט. וכל שכן ברווח מרובה. אם כן כל שכן מצווה זו היא פרנסה תמידית ורווח מרובה. כי יכול לקיים אותה בין בביתו, בין בבית המדרש, ובין כשהולך בשוק ורואה אנשים דוברי רכיל יכול להתרחק מהם. וכמו שאמרו חז"ל (קדושין ל"ט:) ישב אדם ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה. כללו של דבר: מצוה זו אפשר להרויח ממנה מהבוקר עד הלילה, בלי הרבה טרחה. וגם השכר מרובה, כי על כל רגע ורגע ששומר פיו זוכה לאור הגנוז.