הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ט'

אדם שמחזיק במידות רעות, כגון גאוותן או שנוהג לכעוס, למרות שרואים שהורגל במידות אלו ואין ליבו מר עליהם, אסור לספר בגנותו שהוא נוהג במידות אלו. כי הרבה אנשים אינם מחזיקים מידות כאלה לאיסור, ולא מודעים לגודל איסורם. ואולי גם החוטא הזה כן. ואם היה יודע את גודל האיסור, היה מתחזק בכל כוחותיו לא לעבור עליהם. ואדרבה אם רואה שהורגל חבירו במידות רעות, יש לו להוכיחו ולהציע לפניו את חומר איסורן, ובזה יקיים מצוות עשה של "הוכח תוכיח את עמיתך". ואפשר שיודה לו שעוולה הוא עושה, אבל כעת דרכו ישרה בעיני עצמו. ולכן אסור ללכת ולספר עליו.

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף י'

ואף על פי שאסור לספר בגנותו, אבל מותר לספר לבנו או לתלמידיו ולהזהירם לא להתחבר איתו כדי שלא ילמדו ממעשיו. כי מה שהתורה הזהירה מלשון הרע, הוא אם כוונתו לבזות את חבירו ולשמוח בקלונו. אבל אם כוונתו לשמור את חבירו שלא ילמד ממעשיו, פשוט שמותר לספר. אבל חשוב שיבאר את הטעם למי שמספר לו שמספר לו כדי להזהירו, כדי שלא יטעה השומע להכשיר לספר לשון הרע. וגם שלא יתמה על המספר שהוא סותר את עצמו.

פרק ו' חתימת הספר "עצה נפלאה להנצל מלשון הרע ושאר עוונות שבין אדם לחברו" (1)

ועתה נסיים את הספר במה שפתחנו בו (תהילים ל"ד י"ג) "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב" וגו'. וקודם נבאר את הפסוק (תהילים ק"מ י"ב) "איש לשון בל יכון בארץ, איש חמס רע יצודנו למדחפות". ונקדים לזה הקדמה כוללת לספר הזה. וכללו של דבר: מי שרוצה לשמור את פיו ולשונו באמת, יקנה לעצמו בכסף מלא את המידה להיות מלא סבלנות ולהעביר על מידותיו בכל דבר וענין. והיינו שיסכים לעצמו להוציא על המידה הזאת סכום הגון כל שנה. ובאדם עשיר כפי יכולתו. כמו שתיכף נסביר.