הלכות שמירת הלשון

ציורים, סעיף ו'

ו. ועתה נחזור לבאר מה שהתרנו בתחילת סעיף ד'. אם החתן יש לו חסרונות עצומים, יש הבדל בין החסרונות. אם החיסרון מצד חולי הגוף, והמחותן אינו יודע בגלל שהוא חולי פנימי שאינו נראה בחוץ, פשוט הוא שאין איסור רכילות לגלות.(אם יתמלאו כל הפרטים) ויש עוד אופן שצריך לגלות לו. אם נשמע על החתן שיש בו אפיקורסות חס ושלום, צריך לגלות לו, ועל זה נאמרו סמוכין "לא תלך רכיל בעמך", "לא תעמוד על דם רעך". אבל אם החיסרון הוא מצד מיעוט חכמת התורה שיש בו, אין צריך לגלות לו. כי הוא הפסיד את עצמו. שהיה לו להוליכו אצל בעלי תורה שינסו את כוח חוכמתו בתורה. ומזה שלא עשה כן, נתרצה בחתן כמו שהוא.

ציורים, סעיף ז'

והוא הדין לגלות לחתן על המחותן. אם יש חולי פנימי בכלה, שאין ניכר כלפי חוץ, ואילו היה יודע החתן לא היה מתרצה לשידוך, יכול לגלות לחתן אם נתמלאו הפרטים ואין בו משום איסור רכילות. וכן אם נשמע על בית המחותן שהוא בית פריצות, שהוא סיבה גדולה להרוס על ידי זה את זה את תכלית הנישואין, צריך לגלות לו את זה. גם אם לא נשלמו הפרטים הנ"ל. רק שיתבונן קודם אם דבריו יהיו נשמעים, כי בשידוך מצוי שלא ישמע לו החתן, ואחר כך יבוא לידי רכילות.

פרק ז' חתימת הספר "גדלות מידת החסד ומעלת אגודת גמילות חסדים" (4)

ומי שמעלים עיניו ממצוה זו גדול עוונו. כמו שכתב הרבנו יונה בשערי תשובה מאמר ס"ז על הפסוק (דברים ט"ו ט') "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וכו', ורעה עינך וכו'. וזה לשונו הטהור: למדנו מזה כי הנמנע מלהלוות לעני עובר בשני לאוין, שהם: השמר ופן. ואם לעת אשר קרבה שנת השבע הזהרנו שלא נחדל מלהלוות מיראת דבר השמטה, אף כי בזמן שלא יפסיד חובו כי יגדל חטא הקופץ ידו מלהלוות. ועל גודל העון קרא הכתוב מחשבת צר העין מלהלוות דבר בליעל. עד כאן לשונו. ומובא במדרש שיר השירים: ר' יהודה אומר כל הכופר בגמילות חסדים – כאילו כופר בעיקר. אבל דוד המלך מה היה עושה? היה גומל חסד לכול וגו'.