הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ו', סעיף ט'

כשם ששייך איסור קבלת לשון הרע באם המספר סיפר לו על אחד שעשה עתה דבר שאינו הגון, שנצטווינו על זה, שלא להחליט בליבנו שהדבר אמת, כן שייך גם איסור קבלת לשון הרע, לענין שאר חלקי איסור לשון הרע שבארנו לעיל (כגון לבזותו במעשה אבותיו, או במעשיו הראשונים, כיון שהוא מתנהג עתה כשורה או בחסרון חכמה, הן בתורה והן בעניני עולם, וכנ"ל בכלל ד' וה' וכיוצא בזה), בכל דבר שהוא גנות עליו, שנצטוינו גם כן, שלא להתקבל דברי המספר לפנינו להתבזות על ידי זה בעינינו, את מי שנאמרו עליו. כללו של דבר: כל דבר שיש על המספר איסור עבור דיבורו, יש על המקבל איסור עבור קבלתו.

הלכות לשון הרע, כלל ו', סעיף י'

אף על פי שקבלת לשון הרע אסור מן התורה, מכל מקום אמרו חז"ל שלחשוש מותר. ובאור הדבר, שצריך לקבל את הדבר בדרך חשש בעלמא כדי לשמור את עצמו ממנו כדי שלא יגיע היזק על ידו. ולא יהיה אפילו בגדר ספק, ולכן מחוייב עדיין להיטיב עם הנידון בכל הטובות שצוותה התורה, כי לא נגרע ערכו בעינינו לשום דבר, רק מותר לחוש ולא יותר. ולכן כל מה שמותר לחוש, זה רק במקום שיוכל לבוא לידי היזק לו או לאחרים. אבל בענין אחר, אסור לחוש ללשון הרע ולהאמין בכלל.

פרק ז' חתימת הספר "גדלות מידת החסד ומעלת אגודת גמילות חסדים" (4)

ומי שמעלים עיניו ממצוה זו גדול עוונו. כמו שכתב הרבנו יונה בשערי תשובה מאמר ס"ז על הפסוק (דברים ט"ו ט') "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וכו', ורעה עינך וכו'. וזה לשונו הטהור: למדנו מזה כי הנמנע מלהלוות לעני עובר בשני לאוין, שהם: השמר ופן. ואם לעת אשר קרבה שנת השבע הזהרנו שלא נחדל מלהלוות מיראת דבר השמטה, אף כי בזמן שלא יפסיד חובו כי יגדל חטא הקופץ ידו מלהלוות. ועל גודל העון קרא הכתוב מחשבת צר העין מלהלוות דבר בליעל. עד כאן לשונו. ומובא במדרש שיר השירים: ר' יהודה אומר כל הכופר בגמילות חסדים – כאילו כופר בעיקר. אבל דוד המלך מה היה עושה? היה גומל חסד לכול וגו'.