הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף ט'

אם מי שסיפר לו הלשון הרע היה מסיח לפי תומו, הדין כך. אם יש בענין לדון אותו לכף זכות, או שהמספר לא ראה בעצמו רק שמע מאחרים, בוודאי אסור לקבל ממנו ולהחליט לגנאי. וקל וחומר שלא לילך ולספר לאחרים, או להפסידו בממון או להכותו בגלל מה ששמע.

פרק ז' חתימת הספר "גדלות מידת החסד ומעלת אגודת גמילות חסדים" (4)

ומי שמעלים עיניו ממצוה זו גדול עוונו. כמו שכתב הרבנו יונה בשערי תשובה מאמר ס"ז על הפסוק (דברים ט"ו ט') "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וכו', ורעה עינך וכו'. וזה לשונו הטהור: למדנו מזה כי הנמנע מלהלוות לעני עובר בשני לאוין, שהם: השמר ופן. ואם לעת אשר קרבה שנת השבע הזהרנו שלא נחדל מלהלוות מיראת דבר השמטה, אף כי בזמן שלא יפסיד חובו כי יגדל חטא הקופץ ידו מלהלוות. ועל גודל העון קרא הכתוב מחשבת צר העין מלהלוות דבר בליעל. עד כאן לשונו. ומובא במדרש שיר השירים: ר' יהודה אומר כל הכופר בגמילות חסדים – כאילו כופר בעיקר. אבל דוד המלך מה היה עושה? היה גומל חסד לכול וגו'.