הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף י"ג

לפעמים ניתן לבית דין רשות מפני צורך שעה. כגון שאחד בא לצעוק לפניהם על דבר גניבה שנגנב ממנו, והוא משער בוודאי דברים הניכרים שפלוני גנב את החפץ , וגם הבית דין רואים את הדברים הניכרים, או שעדים העידו לפניהם על דברים הניכרים, מותר לבית דין להכותו כדי שיודה. אבל ליחיד או אפילו לבית דין כל עוד שלא התברר להם הדברים הניכרים, לא ניתן רשות לזה.

הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף י"ד

ומזה תראה כמה אנשים טועין בענינים אלו. שאם נגנב להם חפץ, ויש להם על אחד חשד, אומרים לטובי העיר שיש להם על אחד דברים הניכרים, והם מכים ועונשים שלא מן הדין כדי שיודה. ולא כדין הוא, כיון שצריך דברים הניכרים ממש או עדים. אבל אי אפשר לסמוך על התובע ולהכות ישראל לחינם כיון שחושדים בו. ואפילו רק להאמין לתובע בלב שאיש זה גנב מאיתו, אסור מפני קבלת לשון הרע. ועל אחת כמה וכמה להכותו אסור, שעוברים על לאו של "לא יוסיף".

פרק ז' חתימת הספר "גדלות מידת החסד ומעלת אגודת גמילות חסדים" (4)

ומי שמעלים עיניו ממצוה זו גדול עוונו. כמו שכתב הרבנו יונה בשערי תשובה מאמר ס"ז על הפסוק (דברים ט"ו ט') "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וכו', ורעה עינך וכו'. וזה לשונו הטהור: למדנו מזה כי הנמנע מלהלוות לעני עובר בשני לאוין, שהם: השמר ופן. ואם לעת אשר קרבה שנת השבע הזהרנו שלא נחדל מלהלוות מיראת דבר השמטה, אף כי בזמן שלא יפסיד חובו כי יגדל חטא הקופץ ידו מלהלוות. ועל גודל העון קרא הכתוב מחשבת צר העין מלהלוות דבר בליעל. עד כאן לשונו. ומובא במדרש שיר השירים: ר' יהודה אומר כל הכופר בגמילות חסדים – כאילו כופר בעיקר. אבל דוד המלך מה היה עושה? היה גומל חסד לכול וגו'.