הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ט', הלכה יא
וכל זה אם הוא רוצה להזהירו שלא יבוא לידי אונאה. אבל אם כבר קנה סחורה מאחד ויודע שרמהו : או בשוו המקח או בשאר חסרונות - תלוי בכך.
אם על פי דין תורה אין ללקוח טענה על המוכר בין מפני שהאונאה היתה פחות משישית, או שעבר הזמן מכדי שיראה לתגר או קרובו (שלאחר זמן זה אין יכול להחזיר המקח), או שאר סיבה שבגללה יפסיד הלקוח. בוודאי מי שהולך ומספר ללקוח איך פלוני רמהו וודאי עובר על אסור רכילות. כיון שעל פי דין תורה אין לו ללקוח טענה על המוכר, נחשבים דבריו רכילות בעלמא.
ואפילו אם המתאנה (הלקוח) שואלו לא יאמר לו האמת. וכל שכן אם הוא רואה שעל פי דיבורו יכול המוכר לבוא לידי הפסד, כגון שלא ישלם לו את שאר מה שחייב לו או שיתפסנו -שלא יספר. ואם סיפר עוון גדול למביא לזה.
אבל אם הוא רואה שעל פי דין תורה יהיה הדין עם הלקוח, ואם היה יודע הלקוח לא היה מתרצה לוותר, צריך לומר לו את האמת כדי שיוציא מהמוכר אונאתו. ובלבד שיהיה זהיר באופנים הבאים.
הלכות רכילות, כלל ט', הלכה יב
א. שלא יגדיל את את הספור או העוולה יותר ממה שהם.
ב. שיהיה כוונתו לעזור ללקוח, ולא לשמוח בקלון המוכר. אפילו שהוא יודע כמעט בבירור שהמוכר רימה את הלקוח. ובזה הפרט נכלל עוד ענין, שישער בעצמו שייצא תועלת מזה שמספר. אבל אם הוא איש שאין דרכו לתבוע ולהתכווכח, ורק יכאיב לו בלבו לשמוע שרימו אותו, ויכניס לו שנאה על המוכר, אין צורך לספר לו את האמת. ובמקרה שאין הלקוח יכול לחזור בו מהמקח מצוה לשבח המכר בפניו ואין בו משום "מדבר שקר תרחק".
ג. אם משער שיכול להוכיח את המוכר שיחזיר ללקוח האונאה יוכיחנו במקום לספר ללקוח.
ד. אם הוא יכול לסבב את התועלת בעצה אחרת מאשר לספר ללקוח, לא יספר.
ה. שהאיש שמספר לו , לא יהיה הולך רכיל. כי אם בטבעו הוא הולך רכיל, הרי הוא מכשילו בלספר למוכר שאיש פלוני אמר שהסחורה רעה או אינה שווה דמי המקח. ונמצא מכשילו באסור רכילות. ומכל מקום נראה שאם יזהירו שלא יגלה את שמו יקשיב לו, יעשה כן.
קטע מספר שמירת הלשון
פרק ז' חתימת הספר "גדלות מידת החסד ומעלת אגודת גמילות חסדים" (5)
ועל כן מפני גדולת המצוה הזאת נהגו בכל תפוצות ישראל לעשות חברת גמילות חסדים. להלוות לאדם בעת צרכו. ובאמת מה יפה כוח חברה זו, שהיא יפה מסתם מצות גמילות חסדים שהאדם עושה לעצמו מחמת כמה טעמים.
א. כי אינו דומה מרובים העושים את המצוה למועטים העושים את המצוה. כמו שאמרו חז"ל, ואף שמחמת שהם מרובים, לא בא מעותיו בסך כל הלוואה, כי אם מעט, אף על פי כן נראה פשוט שהקדוש ברוך הוא יחשוב לכל אחד כאילו הוא לבדו היה הגומל חסד. כיון שבלאו מעוט המעות שלו לא היה העני יכול להשיג מבוקשו.
ב. וגם היא מצוה שהאדם מוציא עליה מעות, ולא באה בחינם, ושכרה הרבה יותר גדול מחמת זה. כמו שכתב הזוהר הקדוש בפרשת תרומה.
ג. וגם המצוה יכולה להתקיים אפילו כשהוא עוסק בעסקיו או שהוא ישן.
ד. ומלבד כל אלה ידוע מה שמובא במדרש קהלת, שאם אדם הומה ומהמה מחמת מצוות, ומצוה קבועה לדורות אין לו, מה הנאה יש לו? אבל מי שיש לו חלק במצוה דרבים, כמו גמ"ח, או מי שהניח כסף להחזיק ישיבות, אפילו אם יישב בגן עדן, יתווסף לו נועם ואור על נפשו על ידי הקיום של המצוות, שמתקיימות תמיד על ידי המעות שהניח מיוחד לזה.
