הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף י"ג

לפעמים ניתן לבית דין רשות מפני צורך שעה. כגון שאחד בא לצעוק לפניהם על דבר גניבה שנגנב ממנו, והוא משער בוודאי דברים הניכרים שפלוני גנב את החפץ , וגם הבית דין רואים את הדברים הניכרים, או שעדים העידו לפניהם על דברים הניכרים, מותר לבית דין להכותו כדי שיודה. אבל ליחיד או אפילו לבית דין כל עוד שלא התברר להם הדברים הניכרים, לא ניתן רשות לזה.

הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף י"ד

ומזה תראה כמה אנשים טועין בענינים אלו. שאם נגנב להם חפץ, ויש להם על אחד חשד, אומרים לטובי העיר שיש להם על אחד דברים הניכרים, והם מכים ועונשים שלא מן הדין כדי שיודה. ולא כדין הוא, כיון שצריך דברים הניכרים ממש או עדים. אבל אי אפשר לסמוך על התובע ולהכות ישראל לחינם כיון שחושדים בו. ואפילו רק להאמין לתובע בלב שאיש זה גנב מאיתו, אסור מפני קבלת לשון הרע. ועל אחת כמה וכמה להכותו אסור, שעוברים על לאו של "לא יוסיף".

פרק ז' חתימת הספר "גדלות מידת החסד ומעלת אגודת גמילות חסדים" (6)

ודע אחי שמצות גמילות חסדים היא המעלה הראשונה משמונה מעלות שבמצות צדקה, כמו שכתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות מתנות עניים הלכה ז', וזה לשונו: שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. המעלה הגדולה שאין למעלה ממנה, זה המחזיק ביד ישראל שיורד מנכסיו ונותן לו הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר (ויקרא כ"ה ל"ה): "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך". כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך לבריות. עד כאן לשונו.