הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף ח'
ההיתר שיש לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת, הוא דווקא אם הוא רואה שעל ידי שיספר לאנשים את גודל התרמית במחלוקת, יראו האנשים שהבעלי מחלוקת לא צודקים, ולא יצטרפו למחלוקת, ומתוך זה תתבטל המריבה. אבל צריך שימלאו הפרטים הבאים:
א. שהדברים שעליהם התבסס שהם בעלי מחלוקת, שיידע בעצמו ולא יסמוך על שמיעה מאחרים.
ב. צריך שיכווין לתועלת, ולא מצד שנאה.
ג. אם באפשרותו להשקיט את המריבה באופן אחר בלי לדבר לשון הרע, כגון על ידי הוכחה, אסור לו לספר לשון הרע עליהם. אלא כן הוא ירא להוכיחם, כיון שאז יראו בעלי המחלוקת שהוא לא איתם, ויפרו את עצתו להשבית את המריבה. אבל צריך שיקול דעת גדול, ולא יחליט מהר איזה צד צודק במחלוקת, ויתבונן היטב על פי התורה מי צודק. ואם הוא בספק – שב ואל תעשה עדיף ולא יספר לשון הרע אף להשבית את המחלוקת.
הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף ט'
אסור לחרף ולגדף את המתים. וכתבו הפוסקים שיש תקנה וחרם קדמונים, לא להוציא לעז ושם רע על המתים. וכל זה אפילו אם המת עם הארץ. וכל שכן אם הוא תלמיד חכם, בוודאי המבזה אותו עוון חמור הוא. וחייב נדוי על זה. ואיסור ביזוי תלמיד חכם הוא אפילו אם מבזה את התלמיד חכם עצמו, וכל שכן שאסור לבזות את דברי תורתו.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (1)
כתוב במשלי (י"ג ז'): "יש מתעשר ואין כל" וגו'. וידוע שמשלי הוא תמיד משלים. והיינו כמו שבעניני הממון רגיל הוא לאדם שמתעשר בעסקיו ועולה מעלה מעלה. ומכל מקום כשעושה חשבון צדק, מגלה שאין לו מאומה. מפני שכמה שהיה לו רווח, היו הפסדים רבים. כך בעניני הנצח. יש לך אדם שעושה תמיד מצוות ומעשים טובים, אבל יש לו טבע רע שדרכו להטיל דופי בבריות.
איש שכזה כשיבוא לעולם הבא, יגלה שאין לו מאומה. שכל הנטיעות והגפנים שנטע בגן עדן במעשיו, נתכסו פניו בקוצים וברקנים ולא נכר כלל הגפנים שיש בו. כמאמר הכתוב (משלי כ"ד ל') "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב". והיינו שיש שני מיני אנשים. אחד עצל להשיג לעצמו תורה ומעשים טובים, וזהו "שדה איש עצל". שלא למד או שכח על ידי עצלנותו. והשני "חסר לב". שיש בידו תורה ומעשים טובים, אבל לבו חסר דאגה עליהם שיתקיימו בידו. ומפרש על הראשון "והנה כולו עלה קמשונים"- שתחת נטיעות יפות מדברי תורה גדלו קוצים וברקנים מדברים בטלים. ועל השני "כוסו פניו חרולים" וגו'. ובאורו הוא לפי ענינינו, שכל דיבור של תורה וקדושה שדיבר והיה באפשרותן לעלות ולעשות פרי הלולים קודש לה', נתכסה ונמשכה עליו רוח הטומאה על ידי דיבוריו האסורים.