הלכות שמירת הלשון

ציורים, סעיף ח'

אבל אם הוא מכיר לפי העניין שהמחותן מרמה לחתן בעניין הנדוניא או המזונות, מאוד צריך להתיישב בדבר לפני שמספר לחתן. כי צריך לזה כמה פרטים: א. שיתבונן היטב שמרמהו באמת. שיכיר בעצמו את טבעו הרע שלא משלם, או את גודל עניותו, או ששמע ממנו בעצמו שאינו מתכוין לקיים הבטחתו. ב. צריך לדעת בבירור, שאם החתן היה יודע מזה, לא היה מתרצה לשידוך. כי פעמים רבות החתן רק רוצה להוציא מהמחותן את מה שיש, אבל אינו תלוי בזה עיקר השידוך. ובאופן כזה וודאי לא שייך ההיתר לספר לו. (אלא אם כן דבריו יהיו תועלת לחתן להוציא ערבות מהמחותן על התחייבותיו). ג. שמצד החתן לא תהיה רמיה. כי אם גם החתן מרמה, יצא זה בזה ופשוט שאסור לגלות לו. ומלבד פרטים אלו, צריך את שאר הפרטים הרגילים. לכן אין למהר לגלות כי אם אחר שיתבונן בזה היטב, שנשלמו כל הפרטים.

ציורים, סעיף ט'

ואם הם כבר השתדכו, והוא מכיר לפי הענין שהמחותן ירמה את החתן בענין הנדוניה או המזונות. תלוי בזה. אם הוא רואה שהחתן לא יקבל את דבריו אלא לענין לחשוש בלבד, שימצא עצה שהמחותן לא ירמה אותו, או שהוא יודע שהחתן לא יעשה דבר על פי עצמו אלא רק על פי בית דין, מותר לגלות לו אם הושלמו כל הפרטים. אבל אם הוא רואה שדבריו יתקבלו בעיני החתן שיבטל השידוך מיד, אסור לספר לו. כי אין מצוי שיתקבצו כל הפרטים יחד.

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (2)

וכמו שמובא בזוהר הקדוש פרשת פקודי (תרגום): "ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים. שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף שהאדם מוציא מפיו. ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם, אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי הדין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא. כי אלו רוחות הטומאה לוקחים את דבר הטומאה שאמר פיו, וכשהאדם מוציא אחר מפיו דבר קדושה, מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר הטומאה ההוא ומטמאים דבר הקדושה ההוא. והאדם אינו זוכה בה בדבר הקדושה, וכביכול נחלש כח הקדושה." עד כאן לשון הזוהר. וכעין זה אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי י"ג ג') "פשק שפתיו מחתה לו". וביאר הגר"א וזה לשונו: מי שמרחיב שפתיו, אף על פי שיש לו נפש טובה ועשה מצוות הרבה וכמה גדרים- פיו יהיה לו מחתה לכול. עד כאן לשונו.