הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף ה' ו'

איסור לשון הרע הוא דווקא על איש שעל פי דין תורה הוא בכלל "עמיתך" – שאיתך בתורה ומצוות. אבל אותם אנשים שמכירים בהם שיש אפיקורסות, מצוה לגנותם ולבזותם, בין בפניהם בין שלא בפניהם. בין במה שרואה עליהם, ובין במה ששומע עליהם. כי כתוב "לא תונו איש את עמיתו", "לא תלך רכיל בעמך", והם אינם בכלל "עמיתך" "בעמך". ונאמר "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט" וכו'. ואפיקורס נקרא הכופר בתורה ובנבואה בישראל, בין בתורה שבכתב, ובין בתורה שבעל פה. ואפילו הוא אומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק אחד או קל וחומר אחד, גם הוא נחשב אפיקורס. ודווקא אם שמע מהם בעצמו דברי אפיקורסות, אבל אם אחרים אמרו לו, אסור לסמוך על זה לגנותם, בין בפניהם בין שלא בפניהם, וגם אין להחליט בלב שדבר זה נכון, רק צריך לעת עתה לחוש ולהזהיר אחרים בסתר שלא יתחברו איתו לעת עתה עד שיתברר הדבר. וכל זה דווקא בשמיעה סתם, אבל אם מוחזקין בעיר לאפיקורסים, דינם כאילו מכירם בעצמו.

הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף ז'

ודע עוד, שאם מוחזק בעיר לרשע בגלל עבירות שמותר לגנותו, גם הדין כך שצריך לשמוע בעצמו על העבירות. ואיזהו מוחזק לעובר עבירות? כל שהוסכם בעיני אנשי העיר לרשע , עד שאין ספק בגלל השמועות הרעות שיוצאות עליו תמיד. אבל אם רק יצא קול פעם אחת, אסור לסמוך על זה לגנותו. ואפילו להחליט בלב אסור.

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (2)

וכמו שמובא בזוהר הקדוש פרשת פקודי (תרגום): "ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים. שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף שהאדם מוציא מפיו. ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם, אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי הדין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא. כי אלו רוחות הטומאה לוקחים את דבר הטומאה שאמר פיו, וכשהאדם מוציא אחר מפיו דבר קדושה, מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר הטומאה ההוא ומטמאים דבר הקדושה ההוא. והאדם אינו זוכה בה בדבר הקדושה, וכביכול נחלש כח הקדושה." עד כאן לשון הזוהר. וכעין זה אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי י"ג ג') "פשק שפתיו מחתה לו". וביאר הגר"א וזה לשונו: מי שמרחיב שפתיו, אף על פי שיש לו נפש טובה ועשה מצוות הרבה וכמה גדרים- פיו יהיה לו מחתה לכול. עד כאן לשונו.