הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף י'

עתה נבאר לפני מי אסור לספר לשון הרע. אין שום חילוק באיסור הסיפור בין אם הוא מספר לאנשים אחרים, קרוביו או רחוקיו או לאשתו. אלא אם כן הוא דבר שצריך להודיע לה בגלל התועלת שתהיה מזה על להבא. כגון שהיא מוכרת בהקפה בחנותם לאנשים רעים שיהיה קשה להוציא מהם אחר כך. לכן מספר לה את אופיים הרע ומזהירה לא למכור להם. והוא הדין ששותף יכול לספר לשותפו על אנשים שבדעתו אינם בחזקת נאמנים. ואפילו אם אינו מכיר בעצמו את טבעם הרע, רק שמע מאחרים, גם כן מותר לספר לה מה ששמע עליהם , ולהזהירה מפניהם. אבל אסור להאמין למה ששמע עליהם, אלא רק לחוש.

הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף י"א

וגם אין חילוק באיסורו, בין אם הסיפור היה לפני אנשים, שאינם קרוביו של האיש, שהוא מספר עליו או לפני קרוביו. ואפילו אח על אחיו אצל אביו, גם כן לשון הרע גמורה היא. ואפילו אם הוא מכון בסיפור, כדי שקרוביו יוכיחוהו על זה, גם כן אסור, דהיה לו להוכיחו תחילה בינו לבין עצמו, ולא לילך תכף ולספר קלונו, אם לא שהוא משער שתוכחתו לא תועילו לו, אז מותר.

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (2)

וכמו שמובא בזוהר הקדוש פרשת פקודי (תרגום): "ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים. שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף שהאדם מוציא מפיו. ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם, אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי הדין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא. כי אלו רוחות הטומאה לוקחים את דבר הטומאה שאמר פיו, וכשהאדם מוציא אחר מפיו דבר קדושה, מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר הטומאה ההוא ומטמאים דבר הקדושה ההוא. והאדם אינו זוכה בה בדבר הקדושה, וכביכול נחלש כח הקדושה." עד כאן לשון הזוהר. וכעין זה אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי י"ג ג') "פשק שפתיו מחתה לו". וביאר הגר"א וזה לשונו: מי שמרחיב שפתיו, אף על פי שיש לו נפש טובה ועשה מצוות הרבה וכמה גדרים- פיו יהיה לו מחתה לכול. עד כאן לשונו.