הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף י"ג
לפעמים ניתן לבית דין רשות מפני צורך שעה. כגון שאחד בא לצעוק לפניהם על דבר גניבה שנגנב ממנו, והוא משער בוודאי דברים הניכרים שפלוני גנב את החפץ , וגם הבית דין רואים את הדברים הניכרים, או שעדים העידו לפניהם על דברים הניכרים, מותר לבית דין להכותו כדי שיודה. אבל ליחיד או אפילו לבית דין כל עוד שלא התברר להם הדברים הניכרים, לא ניתן רשות לזה.
הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף י"ד
ומזה תראה כמה אנשים טועין בענינים אלו. שאם נגנב להם חפץ, ויש להם על אחד חשד, אומרים לטובי העיר שיש להם על אחד דברים הניכרים, והם מכים ועונשים שלא מן הדין כדי שיודה. ולא כדין הוא, כיון שצריך דברים הניכרים ממש או עדים. אבל אי אפשר לסמוך על התובע ולהכות ישראל לחינם כיון שחושדים בו. ואפילו רק להאמין לתובע בלב שאיש זה גנב מאיתו, אסור מפני קבלת לשון הרע. ועל אחת כמה וכמה להכותו אסור, שעוברים על לאו של "לא יוסיף".
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (3)
וסיים הכתוב (משלי כ"ד ל"א) "וגדר אבניו נהרסה". ובאורו - שבהמשך הזמן אף גדר של אבנים החזק נהרס. ונעשה הכרם למדרס רגליים לכל עובר ושב ואין שווה מאומה.
וכן הוא האדם, אשר לא יביט למוצא שפתיו, והם כהפקר אצלו: כל הגדרים החזקים שהיה לו עד עתה על הנהגתו - כולם יהיו נהרסים. ועל כן צריך האיש הנלבב, כשרוצה לתקן מעשיו, תחילת הכול לעשות גדר לכרמו. דהיינו לשמור פיו ולשונו בשמירה יתירה, שלא יוסיף לדאבה עוד.
ומה שהמשיל בשם הכרם, לבד שכל בית ישראל חשובים ככרם, כמו שכתוב בישעיה (ה' ז'): "כי כרם ה' צבאות בית ישראל". וכל איש ישראל יש לו חלק בכרם הזה. מלבד זה לכל אחד יש כרם מיוחד בגן עדן. כמו שכתוב (קהלת י"ב ה'): הולך האדם לבית עולמו. וצריך לשמור שמירה יתירה לנטוע בו נטעי נעמנים ולשמרו שלא יתקלקל.
