הלכות שמירת הלשון
חפץ חיים – הקדמה (3)
ונראה פשוט שהטעם שהחמירה תורה כל כך בזה העוון, משום שמעורר בזה את המקטרג הגדול על כלל ישראל, ועל ידי זה הורג כמה אנשים בכמה מדינות.
וזה לשון הזוהר פרשת פקודי (תרגום): יש רוח אחד שעומד על בעלי לשון הרע. כי כשבני אדם מתעוררים בלשון הרע, אז מתעורר הרוח הרע ההוא למעלה, וכאן נקרא סכסוכא, והוא שורה על התעוררות לשון הרע שאמרו אנשים. והוא נכנס למעלה. וגורם בהתעוררות ההיא של לשון הרע מוות והרס בעולם.
אוי לאלו שמעוררים את הצד הרע הזה, ואינם שומרים את פיהם ולשונם. שאינם יודעים שבהתעוררות למטה תלויה התעוררות של מעלה, בין לטוב בין לרע. וכולם דוברי רכיל על העולם לעורר על הנחש הגדול הזה לדבר רכילות על העולם. והכול בגלל התעוררות לשון הרע, כשנמצאת התעוררות שלו למטה.
ונוכל לומר שזו כוונת הגמרא בערכין: כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות עד לשמים שנאמר "שתו בשמים פיהם, ולשונם תהלך בארץ". פרוש: אף שלשונו מהלך בארץ, אבל פיו שת בשמים. וכן מובא בתנא דבי אליהו שהלשון הרע שהוא מספר עולה עד כסא הכבוד. ומזה נוכל לידע את גודל החורבן שמחריבים בעלי לשון הרע את כלל ישראל.
ועוד פגם גדול יש בלשון הרע. שעל ידי זה מונע את הדיבורים של קודש שהוא מדבר מלעלות ללמעלה.
וזה לשון הזוהר הקדוש פרשת פקודי (תרגום): ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים. שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף שהאדם מוציא מפיו. ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם, אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי הדין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא. כי אלו רוחות הטומאה לוקחים את דבר הטומאה שאמר פיו, וכשהאדם מוציא אחר מפיו דבר קדושה, מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר הטומאה ההוא ומטמאים דבר הקדושה ההוא. והאדם אינו זוכה בה בדבר הקדושה, וכביכול נחלש כח הקדושה. עד כאן לשון הזוהר.
וכאשר נעמיק בזה הענין נמצא עוד יותר, שהוא מגדיל הקלקול בכל העולמות ומחשיך וממעט אורן. על ידי שרגילות לכמה אנשים שכופלים את הלאו הזה מאות ואלפי פעמים במשך חייהם. כי אפילו עוון קטן כשיכפיל אותו הרבה פעמים נהיה בסוף כעבות העגלה כמו שצוח ישעיה (ה' י"ח) "הוי מושכי העוון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה". והמשל מחוט המשי, כשיכפלנו מאות פעמים, וכל שכן בחטא הזה שהוא חמור מצד עצמו עד מאוד ורגילים לעבוד עליו מאות פעמים. שוודאי הקלקול הוא למעלה מאין שיעור.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)
וגם צריך לעקור קוצים וברקנים מכרמו, דהיינו לאנשים שהפסידם בלשונו או שביזה אותם וצערם. צריך לפייסם בפיו, וגם להתוודות לפני ה' על שעבר על רצונו שכתוב בתורה. שכל עוונות שבין אדם לחברו הוא גם כן עבירה שבין אדם למקום, כידוע. ואפילו אם דיבר עליהם שלא בפניהם, ולא הועיל מעשיו - צריך בכל מקרה לשוב לפני ה'. ובזה יעברו הקוצים מכרמו, ותסולק רוח הטומאה שכסתה פניו. ועיין בחלק ראשון שער התורה, פרק א', שהרחבנו שם הדיבור בזה.
וסוף הכתוב (משלי י"ג ז'): "מתרושש והון רב". ובאורו הוא: לפי מה שידוע שמי שעושה תשובה מאהבה, כל עוונתיו שעשה מתחילה נעשין לו כזכויות. ונמצא שכל מה שעשה יותר עוונות מתחילה נעשה רש יותר, ימצא אחר כך על ידי זה הון רב. והטעם אפשר כפשוטו, שמי שהוא עושה תשובה מאהבה, בוודאי מתמרמר על כל עוון בפני עצמו, ובוכה ומתאונן, איך מלאו ליבו לעבור על רצון הבורא המחיה כל המציאות בחסדו ובטובו. וממילא נעלם החטא מעיקרו. ומקיים בזה מצוות עשה של תשובה. ונמצא שבכל חטא שעשה יש בו עכשיו מצות עשה של תשובה.