הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף י"ב

דע עוד, שאיסור לשון הרע הוא אפילו אם מגנה אותו בפני ישראל, וכל שכן אם מגנהו בפני נכרים. שעוונו גדול בהרבה, כי מלבד שהוא מבזה כבוד ישראל ומחלל כבוד שמים על ידי זה, עוד הוא גורם בזה רעה גדולה לחבירו. כי אם יספר על חבירו בפני יהודי דבר גנות, לא יאמין מייד לדבריו. אבל אם יספר על ישראל בפני נכרי, הנכרי יאמין לו מייד ויפרסם לכולם, ויסובב לו היזק וצער מזה. וכל שכן אם הוא הולך ומלשין על ישראל בפני נכרים, עוונו גדול מנשוא. כי הוא נכנס בכלל המלשינים, ודינו שווה לאיפקורס והכופרים בתורה ותחיית המתים, שגיהנם כלה והם אינם כלים. לכן צריך להיזהר מזה מאוד. ומי שהולך ומלשין על ישראל בפניהם, הרי כאילו חירף וגידף בתורת משה רבינו עליו השלום.

חלק שני פרק ב' עוד מענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (1)

והנה אמרו חז"ל ביומא (ל"ט.) על הפסוק (ויקרא י"א מ"ג): "ולא תטמאו בהם ונטמיתם בם". אדם מטמא את עצמו מעט - מטמאין אותו הרבה. מלמטה - מטמאין אותו מלמעלה. בעולם הזה- מטמאין אותו בעולם הבא. והנה רש"י פירש שם: מטמאין אותו הרבה- מניחין אותו להיטמא הרבה. אבל לשון מטמאין דחוק על זה. אבל לפי מה שהעתקנו לעיל דברי הזוהר הקדוש, ניחא בפשטות. והוא שכתב שם שעל ידי דיבורים אסורים שדיבר, נמשכה רוח הטומאה עליהם, ואחר כך נוטלין החיצונים אלו הדיבורים האסורים הטמאים, ומטמאין בהם כל דברי הקדושה. ומאבד אותם בזה, שלא יוכלו לעלות למעלה לפני ה' יתברך , אחרי שרוח הטומאה מרחפת עליהם. וזהו שאמרו: מטמאין אותו הרבה. ומה שאמרו : מלמטה - מטמאין אותו למעלה, היינו שנמשכת טומאה מלמעלה גם על שורש נפשו. ומה שאמרו: מטמאין אותו לעולם הבא - היינו בעת שימות, ונפשו תשוב לאלוקים, אשר נתנה ליתן שם דין וחשבון, ורצונו יהיה בוודאי שיכניסוהו לגן עדן- יפגועוהו המשחיתים וילבישוהו לבוש מאוס וטמא שנברא מעוונתיו, ומי יוכל לשער גודל הבזיון והכלימה, שיהיה לו על ידי לבוש זה. ומוכרח על ידי זה לרדת לגיהנם - מקום חושך וצלמוות להתכבס שם מחלאת עוונותיו.