הלכות שמירת הלשון

חפץ חיים – הקדמה (3)

ונראה פשוט שהטעם שהחמירה תורה כל כך בזה העוון, משום שמעורר בזה את המקטרג הגדול על כלל ישראל, ועל ידי זה הורג כמה אנשים בכמה מדינות. וזה לשון הזוהר פרשת פקודי (תרגום): יש רוח אחד שעומד על בעלי לשון הרע. כי כשבני אדם מתעוררים בלשון הרע, אז מתעורר הרוח הרע ההוא למעלה, וכאן נקרא סכסוכא, והוא שורה על התעוררות לשון הרע שאמרו אנשים. והוא נכנס למעלה. וגורם בהתעוררות ההיא של לשון הרע מוות והרס בעולם. אוי לאלו שמעוררים את הצד הרע הזה, ואינם שומרים את פיהם ולשונם. שאינם יודעים שבהתעוררות למטה תלויה התעוררות של מעלה, בין לטוב בין לרע. וכולם דוברי רכיל על העולם לעורר על הנחש הגדול הזה לדבר רכילות על העולם. והכול בגלל התעוררות לשון הרע, כשנמצאת התעוררות שלו למטה. ונוכל לומר שזו כוונת הגמרא בערכין: כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות עד לשמים שנאמר "שתו בשמים פיהם, ולשונם תהלך בארץ". פרוש: אף שלשונו מהלך בארץ, אבל פיו שת בשמים. וכן מובא בתנא דבי אליהו שהלשון הרע שהוא מספר עולה עד כסא הכבוד. ומזה נוכל לידע את גודל החורבן שמחריבים בעלי לשון הרע את כלל ישראל. ועוד פגם גדול יש בלשון הרע. שעל ידי זה מונע את הדיבורים של קודש שהוא מדבר מלעלות ללמעלה. וזה לשון הזוהר הקדוש פרשת פקודי (תרגום): ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים. שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף שהאדם מוציא מפיו. ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם, אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי הדין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא. כי אלו רוחות הטומאה לוקחים את דבר הטומאה שאמר פיו, וכשהאדם מוציא אחר מפיו דבר קדושה, מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר הטומאה ההוא ומטמאים דבר הקדושה ההוא. והאדם אינו זוכה בה בדבר הקדושה, וכביכול נחלש כח הקדושה. עד כאן לשון הזוהר. וכאשר נעמיק בזה הענין נמצא עוד יותר, שהוא מגדיל הקלקול בכל העולמות ומחשיך וממעט אורן. על ידי שרגילות לכמה אנשים שכופלים את הלאו הזה מאות ואלפי פעמים במשך חייהם. כי אפילו עוון קטן כשיכפיל אותו הרבה פעמים נהיה בסוף כעבות העגלה כמו שצוח ישעיה (ה' י"ח) "הוי מושכי העוון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה". והמשל מחוט המשי, כשיכפלנו מאות פעמים, וכל שכן בחטא הזה שהוא חמור מצד עצמו עד מאוד ורגילים לעבוד עליו מאות פעמים. שוודאי הקלקול הוא למעלה מאין שיעור.

חלק שני פרק ב' עוד מענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (2)

.ולמה הדבר דומה? לחתן שמוליכין אותו השושבינין להכניסו לחופה, ובתוך כך פגעוהו ריקים ופוחזים. וישליכו עליו רפש וטיט וכל דבר מאוס מכף רגלו ועד ראשו. וכאשר יצעקו עליהם: הי ריקים ופוחזים!למה תעשו ככה? ואיזה השגתם כל כך רפש וטיט? הם מראים לכול שהחתן הוא ממיודעיהם, והוא בעצמו הכין הרפש והטיט עד למרבה. כן הדבר הזה ממש. האדם בעצמו על ידי חלאת עוונתיו בורא על ידי זה לבוש מאוס וטמא. ובעל כרחו מתלבש בו. ולא יוכל לפטור עצמו מזה אחרי שהוא הכינו בעצמו. והוא כמו שאמר הכתוב (ישעיה נ' י"א): "לכו באור אשכם ובזיקות בערתם, מידי היתה זאת לכם". וכעין זה אמרו חז"ל (עבודה זרה כ:) אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. הורו לנו בזה, שאם לא הכניס בתחילה במחשבותיו ההרהור, לא היו יכולין להתדבק בו רוחות הטומאה ולטמאותו. וכל זה רמז לנו הכתוב בענין יהושע בן יהוצדק הכהן גדול, דכתיב (זכריה ג' א') ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה' והשטן עומד על ימינו לשטנו וגו' ויען ויאמר וגו' "הסירו הבגדים הצואים מעליו" וגו'.והנה הבגדים הצואים מורים על טומאת העוונות. שמאוסה כמו צואה. ומדכתיב "הסירו מעליו" - מוכח, שמהתחלה היה לבוש בהם בעל כרחו. וזהו שכתבה לנו התורה בקצרה (ויקרא י"א מ"ג) "ולא תטמאו בהם ונטמיתם בם".