הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף י'
עתה נבאר לפני מי אסור לספר לשון הרע. אין שום חילוק באיסור הסיפור בין אם הוא מספר לאנשים אחרים, קרוביו או רחוקיו או לאשתו. אלא אם כן הוא דבר שצריך להודיע לה בגלל התועלת שתהיה מזה על להבא. כגון שהיא מוכרת בהקפה בחנותם לאנשים רעים שיהיה קשה להוציא מהם אחר כך. לכן מספר לה את אופיים הרע ומזהירה לא למכור להם.
והוא הדין ששותף יכול לספר לשותפו על אנשים שבדעתו אינם בחזקת נאמנים. ואפילו אם אינו מכיר בעצמו את טבעם הרע, רק שמע מאחרים, גם כן מותר לספר לה מה ששמע עליהם , ולהזהירה מפניהם. אבל אסור להאמין למה ששמע עליהם, אלא רק לחוש.
הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף י"א
וגם אין חילוק באיסורו, בין אם הסיפור היה לפני אנשים, שאינם קרוביו של האיש, שהוא מספר עליו או לפני קרוביו. ואפילו אח על אחיו אצל אביו, גם כן לשון הרע גמורה היא. ואפילו אם הוא מכון בסיפור, כדי שקרוביו יוכיחוהו על זה, גם כן אסור, דהיה לו להוכיחו תחילה בינו לבין עצמו, ולא לילך תכף ולספר קלונו, אם לא שהוא משער שתוכחתו לא תועילו לו, אז מותר.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ב' עוד מענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)
וזהו שכתוב (במדבר ט"ו מ') "למען תזכרו ועשיתם כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם". והנה לכאורה מה שאמרה התורה מיותר, שהרי כתוב מקודם "וזכרתם את כל מצוותי ועשיתם אותם"? והיה לו לכתוב שם, "והייתם קדושים לאלוהיכם"? אלא הכתוב מרמז שיש כאן עוד ענין נחוץ מאוד. שאימתי מועילין המצוות כל כך, שעל ידם יהיה האדם קדוש לה', כשהוא זהיר מלתור אחרי מחשבת הלב וראית עיניו. והנה אמרו חז"ל (ברכות י"ב:) על הפסוק הזה "ואחרי לבבכם" - זו מינות. "ואחרי עיניכם" - זו זנות. וכתב החינוך שבכלל מינות הוא כל מחשבות, שהם הפך דעת תורה. ובכלל זנות הוא מי שרודף אחרי תאוות העולם. עין שם.
