הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף י"ב

דע עוד, שאיסור לשון הרע הוא אפילו אם מגנה אותו בפני ישראל, וכל שכן אם מגנהו בפני נכרים. שעוונו גדול בהרבה, כי מלבד שהוא מבזה כבוד ישראל ומחלל כבוד שמים על ידי זה, עוד הוא גורם בזה רעה גדולה לחבירו. כי אם יספר על חבירו בפני יהודי דבר גנות, לא יאמין מייד לדבריו. אבל אם יספר על ישראל בפני נכרי, הנכרי יאמין לו מייד ויפרסם לכולם, ויסובב לו היזק וצער מזה. וכל שכן אם הוא הולך ומלשין על ישראל בפני נכרים, עוונו גדול מנשוא. כי הוא נכנס בכלל המלשינים, ודינו שווה לאיפקורס והכופרים בתורה ותחיית המתים, שגיהנם כלה והם אינם כלים. לכן צריך להיזהר מזה מאוד. ומי שהולך ומלשין על ישראל בפניהם, הרי כאילו חירף וגידף בתורת משה רבינו עליו השלום.

חלק שני פרק ג' כמה פרשיות בתורה בענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (3)

והנה ידוע מה שכתב בספר חסידים , שמצוה שאין לה דורשים היא כמת מצוה ואותה מצוה מקטרגת ואומרת : כמה גרועה אני, שנעלמתי לגמרי ולא מקיימים אותי. והנה זה אפילו במצוה אחת, וכל שכן לפי מה שערכנו לפני הקורא שיש חלק גדול בתורה בעניני שמירת הלשון, אם כן חלק גדול מהתורה מוטל בבזיון. וכמה גדול שכר מי שנזהר לא להכשל בזה, והוא נותן כבוד למצוות האלה. ועליו אמר הכתוב (שמואל א' ב' ל') "כי מכבדי אכבד".