הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל א, סעיף ג'

המספר לשון הרע עובר ב"לא תלך רכיל בעמך", אם במקרה סיפור בגנות חבירו. אבל אם חס ושלום הורגל לעבור על עוון זה בקביעות, כמו אלו שרגילים לשבת ולספר דברי גנאי על אנשים, אנשים כאלה נקראים בפי חז"ל בעלי לשון הרע. ועונשן גדול בהרבה, כיון שהם עוברים על תורת ה' מתוך זלזול, ונעשה אצלם כהפקר. ועליהם נאמר בתהילים (י"ב ד') "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות".

הלכות לשון הרע, כלל א, סעיף ד'

אמרו חז"ל על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא.. ואלו הן: עבודה זרה, וגילוי עריות ושפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כולם. ופרשו הראשונים, שחז"ל מדברים על אלו שמורגלים בעוון זה של לשון הרע בתמידות, מפני שהדבר נעשה להם כהיתר מרוב הרגל.

חלק שני פרק ו' "מי שאינו שומר כח הדיבור, יחסר לו חלק גדול בתורה לעתיד" (2)

כתוב בקהלת (ט' ט') "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי הבלך וגו' כי הוא חלקך בחיים". "אשה אשר אהבת" הוא רמז על התורה, והזהיר לנו הכתוב שלא לחסר יום אחד מהתורה, כי הוא חלקנו בחיים. ואמר "הבלך", לרמוז כי רק מי שמכיר שבלי לעשות את שליחותו בעולם הרי הוא חי חיים של הבל, אדם כזה נוכל לקוות בו שינצל ימיו ולא יכלם לריק. כלל הדברים: כמו שהעשירים הגדולים שיש להם שטרות על סכומים גדולים שומרים על שטרות אלו מכל משמר, כך על האדם לעמוד על המשמר לשמור ימיו ושעותיו. כל יום שהולך לטמיון, הוא כאבידה שאין להחזירה. רווח נוסף יש לאדם ששומר את דיבורו. שבכל עת שרוצה לדבר, אבל שותק כיון שחושש שיש בדברים חשש איסור לשון הרע וכיו"ב, נחשב לו למעלה כאילו קיים מצוה של ממש. וכמו שאמרו חז"ל (מכות כ"ג.) "ישב אדם ולא עבר עבירה שבאה לידו, נותנין לו שכר כעושה מצווה", ויתווסף לו על ידי זה בשנה כמה אלפי מצוות.