הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ה', סעיף ג'

ואם הוא רואה בחברו דברים הניכרים שהולך להזיקו, מותר לו לברר אצל אנשים אם דעתו להזיק לו. ואין לחשוש שמא יספרו לו בגנותו.

הלכות רכילות, כלל ה', סעיף ד'

ודע, שכל הכללים שכתבנו בחלק א' בכלל ו' בקבלת לשון הרע לענין לחוש, הוא הדין בעניני רכילות. לכן צריך להיזהר מאוד אם שמע שחברו רוצה להזיק לו או עשה לו נזק, אסור להאמין אלא רק בדרך חשש בעלמא. דהיינו רק להיזהר ממנו, אבל לא שיהיה מסופק אם זה נכון או לא. כי מעמידין לאדם בחזקת כשרות ומן הסתם לא גרם לו רעה. ואסור לגרום לו שום רע, או הזק או ביוש ואפי' רק לשנוא אותו בלב. וכל שכן שהוא לא פטור בגלל מה ששמע מה שהוא מחויב לאדם. ומחויב לו עדיין בכל הטובות שהוא מחויב לכל יהודי. כיון שכל מה מה שמותר לחוש הוא רק כדי לשמור את עצמו להבא, אבל לא בשום ענין אחר.

חלק שני פרק ח' "דברי מוסר בענין חשבון הנפש" (4)

"תבוא ותכונן עיר סיחון". דרשו את המילה "עיר סיחון" באופן אחר. כי כתוב אחר כך (במדבר כ"א כ"ח) "כי אש יצאה מחשבון, להבה מקרית סיחון, אכלה ער מואב, בעלי במות ארנון". ודרשו כך: אם אדם עושה את עצמו כעיר (חמור צעיר), שמהלך אחרי סייחה נאה (שמתפתה ליצרו), תצא אש מחשבון. זאת אומרת מאנשים שמחשבין חשבונו של עולם. "להבה מקרית סיחון", אלו הצדיקים שנקראו שיחין. (אילנות טובים). ותאכל את אלה שלא מחשבים את סופם. ובאור הדברים לפי מה שאמרנו שהרשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום, וזה שאמרו "כי אש יצאה מחשבון", היינו אש של גיהנם שנברא על ידי העוונות. תצא אש מהם, שלא תשלוט בצדיקים, אלא ברשעים שלא מחשבים את סופם. וזה הפשט בסוף הפסוק "אכלה ער מואב". לרמוז שאכלה בעלי תאוות.