הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל א, סעיף ז
אם יושב בין חבורת אנשים שמדברים דיבורים האסורים, ואין לו דרך לצאת מחברתם. וכשיישב וישתוק ידמה בעיניהם כמשוגע, בכל זאת וודאי שאסור לדבר דיבורים האסורים איתם. ועל זה אמרו חז"ל (עדויות ה' ו') "מוטב לאדם שייקרא שוטה כל ימיו, ואל ייקרא רשע שעה אחת לפני המקום". ויזרז עצמו בשעת מעשה בכל כוחותיו לעמוד על נפשו, ויהיה ליבו נכון ובטוח שיקבל על זה שכר ראוי משמיים. כי לפום צערא אגרא. לפי הצער - השכר. וככל שמצטער יותר לקיים מצוה, כך מקבל יותר שכר.
ועל זה שייך מאמר חז"ל "כל רגע ורגע שאדם חוסם את פיו, זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער".
הלכות לשון הרע, כלל א, סעיף ח ט
איסור לשון הרע שייך בין אם מספר עליו ממש בפיו, לבין אם כותב את זה במכתב. וגם אין חילוק אם מספר את הלשון הרע בפירוש, או אם מספר בדרך רמז. בכל אופנים אלו זה לשון הרע.
ודע עוד, שגם אם גינה את עצמו תוך כדי גנות על חבירו, בכל זאת נחשב לשון הרע.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני, פרק ט', עניני שמיה"ל לפי סדר פרשיות התורה – פרשת בראשית (1)
כתוב במסכת ערכין (טו:) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא, כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר. שנאמר "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו, מי אדון לנו" (תהילים י"ב ה').
והכוונה, שדרך מי שלשונו שלוחה כחץ, להשתבח בעצמו שכשירצה יכול לכלות אנשים על ידי לשונו. ואינו חושב כלל שיש אלוהים עליון, שעיניו משוטטות בכל הארץ.
ובאמת בכל העברות יש שבאות מחמת תאוות, ויש מחמת חמדת ממון. מה שאין כן בסיפור לשון הרע על חבירו, אין שום הנאה בזה. כמו שכתוב בקהלת "אין יתרון לבעל הלשון" (י' י"א). והמספר לשון הרע, אין זה אלא שדבר ה' בעיניו הפקר, ואינו חושש לציווי ה'. לכן נחשב מספר לשון הרע ככופר בעיקר.
ועוד טעם כתוב בספרי יראים, כי ידוע שמי שרוצה לספר לשון הרע מביט לכל הצדדים שמא המסופר נמצא שם ומקשיב לסיפורו, ועושה כאילו שעין של מעלה אינה קיימת ואינו חושש לספר בגללה.
