הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיף ז
כל זה שמותר לספר לשון הרע שסופר בפני שלושה, רק אם האומר סיפר בסתם. אבל אם הזהיר אותם לא לגלות הלאה, אסור לספר הלאה. ואפילו אם רואה שאחד השומעים או שניים כן סיפר הלאה למרות ההזהרה, בכל זאת אסור לספר לאחרים.
הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיף ח
אין חילוק בלשון האזהרה בין אם אמר להם לא לדבר על הענין שסיפר, או שהזהיר אותם שלא ייוודע מהם הסיפור, בכל האופנים אסור לספר הגנות לאדם אחר. וכל שכן למי שסופר עליו הגנות.
וכל ההיתר של "בפני שלושה" , הוא דווקא אם השומעים היו שלושה, אבל אם שניים סיפרו בפני שניים אסור לספר הלאה.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני, פרק ט', עניני שמיה"ל לפי סדר פרשיות התורה – פרשת בראשית (1)
כתוב במסכת ערכין (טו:) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא, כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר. שנאמר "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו, מי אדון לנו" (תהילים י"ב ה').
והכוונה, שדרך מי שלשונו שלוחה כחץ, להשתבח בעצמו שכשירצה יכול לכלות אנשים על ידי לשונו. ואינו חושב כלל שיש אלוהים עליון, שעיניו משוטטות בכל הארץ.
ובאמת בכל העברות יש שבאות מחמת תאוות, ויש מחמת חמדת ממון. מה שאין כן בסיפור לשון הרע על חבירו, אין שום הנאה בזה. כמו שכתוב בקהלת "אין יתרון לבעל הלשון" (י' י"א). והמספר לשון הרע, אין זה אלא שדבר ה' בעיניו הפקר, ואינו חושש לציווי ה'. לכן נחשב מספר לשון הרע ככופר בעיקר.
ועוד טעם כתוב בספרי יראים, כי ידוע שמי שרוצה לספר לשון הרע מביט לכל הצדדים שמא המסופר נמצא שם ומקשיב לסיפורו, ועושה כאילו שעין של מעלה אינה קיימת ואינו חושש לספר בגללה.
