הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ה', סעיף ה'
ומזה נדע עד כמה רע מנהג אנשים שדרכם תמיד לברר אצל חבריהם מה דיבר איש פלוני עליהם, גם ללא תועלת מעשית מהבירור. וכשלא רוצים לגלות להם, מפצירים הרבה עד שיגלו. וכשמספרים להם שסיפרו עליהם רע, מקבלים את זה באמת גמורה ונהיים שונאים למספר. וקלקולים רבים, ולאוין ועשין רבים יוצאים ממנהג רע זה.
כי איסור קבלת לשון הרע ורכילות הוא אסור אף אם בא מישהו וסיפור להם משהו שנוגע להבא, אסור להאמין רק לחשוש. וכשאין נוגע להבא, אסורה אף השמיעה.
ועל אחת כמה וכמה אסור לעמוד ולהפציר בחברו שיספר, עד שיבוא לידי איסור סיפור רכילות, והשומע לאיסור קבלת רכילות. לכן צריך להתרחק מאוד ממנהג רע זה, אלא אם כן ברור לו שיש כאן תועלת להישמר להבא מפלוני.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני, פרק ט', עניני שמיה"ל לפי סדר פרשיות התורה – פרשת בראשית (1)
כתוב במסכת ערכין (טו:) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא, כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר. שנאמר "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו, מי אדון לנו" (תהילים י"ב ה').
והכוונה, שדרך מי שלשונו שלוחה כחץ, להשתבח בעצמו שכשירצה יכול לכלות אנשים על ידי לשונו. ואינו חושב כלל שיש אלוהים עליון, שעיניו משוטטות בכל הארץ.
ובאמת בכל העברות יש שבאות מחמת תאוות, ויש מחמת חמדת ממון. מה שאין כן בסיפור לשון הרע על חבירו, אין שום הנאה בזה. כמו שכתוב בקהלת "אין יתרון לבעל הלשון" (י' י"א). והמספר לשון הרע, אין זה אלא שדבר ה' בעיניו הפקר, ואינו חושש לציווי ה'. לכן נחשב מספר לשון הרע ככופר בעיקר.
ועוד טעם כתוב בספרי יראים, כי ידוע שמי שרוצה לספר לשון הרע מביט לכל הצדדים שמא המסופר נמצא שם ומקשיב לסיפורו, ועושה כאילו שעין של מעלה אינה קיימת ואינו חושש לספר בגללה.
