הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל א, סעיף ג'
המספר לשון הרע עובר ב"לא תלך רכיל בעמך", אם במקרה סיפור בגנות חבירו. אבל אם חס ושלום הורגל לעבור על עוון זה בקביעות, כמו אלו שרגילים לשבת ולספר דברי גנאי על אנשים, אנשים כאלה נקראים בפי חז"ל בעלי לשון הרע. ועונשן גדול בהרבה, כיון שהם עוברים על תורת ה' מתוך זלזול, ונעשה אצלם כהפקר. ועליהם נאמר בתהילים (י"ב ד') "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות".
הלכות לשון הרע, כלל א, סעיף ד'
אמרו חז"ל על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא.. ואלו הן: עבודה זרה, וגילוי עריות ושפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כולם. ופרשו הראשונים, שחז"ל מדברים על אלו שמורגלים בעוון זה של לשון הרע בתמידות, מפני שהדבר נעשה להם כהיתר מרוב הרגל.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני, פרק ט', עניני שמיה"ל לפי סדר פרשיות התורה – פרשת בראשית (3)
ודע עוד, שכשם שהנחש נענש בענין מזונו, כמו שכתוב "ועפר תאכל כל ימי חייך", כך בעל לשון הרע נענש בעוני. כמו שכתב ב"ספר הקנה". וזה לשונו: ראה והבן, שכל המוציא לשון הרע מפיו, נידון בצרעת. ומסיים שם בסוף דבריו, שמי שאינו נעשה מצורע, נדון בעניות ושקולה העניות כצרעת.
ובאמת פלא הדבר, שהלוא טבע בני האדם לחפש סגולות וברכות מאנשים גדולים לברכה על פרנסה, ומה יועילו כל הברכות והסגולות אם הוא מורגל בחטא לשון הרע? הלא יש על זה ארור מפורש בתורה "ארור מכה רעהו בסתר". שהוא מדבר על לשון הרע.
ואם היו שומעים לדברי, הייתי מייעץ להם שישמרו עצמם בזהירות יתירה מחטא לשון הרע, ובפרט מלעשות בפועל מעשה רע לחבירו בענין גזל חמס אונאה וכיוצא בזה. שאז בוודאי יתברכו נכסיהם יותר מכל הסגולות, וכמו שידוע שהארורים פתחו תחילה בברכה "ברוך אשר לא יכה את רעהו", וכל ישראל ענו אמן. ובוודאי תקויים הברכה על ידי זה.
