הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ג', סעיף א'
איסור לשון הרע הוא גם על אמת. בין אם מספר עליו בסתר וחושש שיתגלה שסיפר עליו שאז עובר גם על "ארור מכה רעהו בסתר", ובין אפילו משער בעצמו שהיה מספר את הלשון הרע בפני המסופר, גם כן אסור ונחשב לשון הרע. ויש איסור יותר גדול מצד אחד בפניו, כיון שמלבד איסור לשון הרע, מלביש את עצמו במידת העזות והחוצפה. וגם בא לעיתים לידי הלבנת פנים.
הלכות לשון הרע, כלל ג', סעיף ב'
ומה שנמצא לפעמים היתר בדברי חז"ל שמותר לספר אם לא היה מונע את עצמו מלספר את הלשון הרע בפניו, הכוונה בדבר שמשתמע ב-2 אופנים. אופן אחד שאין בו שום גנאי, ואופן שני נשמע לגנאי. הכול תלוי איך מטעים את הדברים כשמספר. אמרו חז"ל שאם מספר כזה דבר בפניו, מוכח שאין בכוונתו לגנותו כיון שטבע האדם להתבייש לגנות את חברו בפניו. אבל שלא בפניו, למרות שגם אם יתפרש לגנאי, יהיה רק אבק לשון הרע, בכל זאת אסור לספר.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני, פרק ט', עניני שמיה"ל לפי סדר פרשיות התורה – פרשת בראשית (3)
ודע עוד, שכשם שהנחש נענש בענין מזונו, כמו שכתוב "ועפר תאכל כל ימי חייך", כך בעל לשון הרע נענש בעוני. כמו שכתב ב"ספר הקנה". וזה לשונו: ראה והבן, שכל המוציא לשון הרע מפיו, נידון בצרעת. ומסיים שם בסוף דבריו, שמי שאינו נעשה מצורע, נדון בעניות ושקולה העניות כצרעת.
ובאמת פלא הדבר, שהלוא טבע בני האדם לחפש סגולות וברכות מאנשים גדולים לברכה על פרנסה, ומה יועילו כל הברכות והסגולות אם הוא מורגל בחטא לשון הרע? הלא יש על זה ארור מפורש בתורה "ארור מכה רעהו בסתר". שהוא מדבר על לשון הרע.
ואם היו שומעים לדברי, הייתי מייעץ להם שישמרו עצמם בזהירות יתירה מחטא לשון הרע, ובפרט מלעשות בפועל מעשה רע לחבירו בענין גזל חמס אונאה וכיוצא בזה. שאז בוודאי יתברכו נכסיהם יותר מכל הסגולות, וכמו שידוע שהארורים פתחו תחילה בברכה "ברוך אשר לא יכה את רעהו", וכל ישראל ענו אמן. ובוודאי תקויים הברכה על ידי זה.
