הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ג', סעיף א'

איסור לשון הרע הוא גם על אמת. בין אם מספר עליו בסתר וחושש שיתגלה שסיפר עליו שאז עובר גם על "ארור מכה רעהו בסתר", ובין אפילו משער בעצמו שהיה מספר את הלשון הרע בפני המסופר, גם כן אסור ונחשב לשון הרע. ויש איסור יותר גדול מצד אחד בפניו, כיון שמלבד איסור לשון הרע, מלביש את עצמו במידת העזות והחוצפה. וגם בא לעיתים לידי הלבנת פנים.

הלכות לשון הרע, כלל ג', סעיף ב'

ומה שנמצא לפעמים היתר בדברי חז"ל שמותר לספר אם לא היה מונע את עצמו מלספר את הלשון הרע בפניו, הכוונה בדבר שמשתמע ב-2 אופנים. אופן אחד שאין בו שום גנאי, ואופן שני נשמע לגנאי. הכול תלוי איך מטעים את הדברים כשמספר. אמרו חז"ל שאם מספר כזה דבר בפניו, מוכח שאין בכוונתו לגנותו כיון שטבע האדם להתבייש לגנות את חברו בפניו. אבל שלא בפניו, למרות שגם אם יתפרש לגנאי, יהיה רק אבק לשון הרע, בכל זאת אסור לספר.

פרק ב' חתימת הספר "מעלת שמירת הלשון למי שלומד תורה" (1)

ובפרט אם יש לו זמן קבוע ללמוד, על ידי שנשמר מלשון הרע לא מתבטל. וניצל מהעונש של "כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילים אותו גחלי רתמים" (עבודה זרה ג:). וזה מידה כנגד מידה. שאם היה לומד תורה, היה מתקיים בו אור התורה שהיא מזון נצחי לנפש כמו לחם. ומזה שפוסק באמצע הלימוד מראה שאינו חפץ במזון הזה, לכן מאכילים אותו את האור של גחלי רתמים. ולמה נקרא גחלי רתמים? כי אותם גחלים העשויים מעצי רותם אינם נכבים עד שנים עשר חודש, להראות לנו שדנין אותו כרשע גמור שדינו בגיהנם שנים עשר חודש.