אודות המשנה

הַמִּשְׁנָה היא קובץ ספרותי היסודי והמקיף ביותר ביהדות המסודר לשישה 'סדרים', המכילים מספר 'מסכתות'. כל מסכת עוסקת בנושא ספציפי אחד המרומז בשמה של אותה המסכת. סדרי המשנה נועדו להוות קו מנחה ובסיס איתן לשם קביעת ההלכות בקהל ישראל, לדורות.

ספרות המשנה–כפי שגובשה על פי התָנָאִים בתקופתם (מסוף המאה הראשונה ועד לתחילת המאה השלישית) כוללת את כל ההנהגות והנחיות המהותיות שנתקבלו והועברו בין הדורות עד לזמן כתיבת המשנה, לשם שימור אורח החיים היהודי.

המשנה מקיפה מגוון רחב של נושאים ותחומים ועוסקת בפרטי הלכות ודינים יסודיים הנוגעים בכל אחד מהם. המשנה מהווה סוּגָה ספרותית כשלעצמה, ולו מפני שהוא החיבור הראשון מתוך תורה שבעל פה שהותר להעלות על הכתב (דבר שהיה איסור חמור עד תקופתו של רבי יהודה הנשיא). כמו כן, היקף ספרות המשנה הוא חסר תקדים עד לאותה התקופה.

ספרות המשנה היא למעשה היסוד לתורה שבעל פה–כלל המסורות שהועברו באופן ישיר מרב לתלמיד, מתקופתו של משה רבנו ועד לתנאים האחרונים (כפי שנכתב במשנה הראשונה שבמסכת אבות[1]). החכמים שדבריהם מופיעים במשנה מכונים תנאים. ישנן דעות שונות מתי החל ניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית לספירה, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו.

השם 'משנה' מקורו בשורש שנ"ה (בארמית תנ"א) והוא נגזר מהמילה 'שינון' (כלומר: גרסה וחזרה – לרוב בעל פה) דעה אחרת אומרת שהשם הוא מלשון שניים (2), שכן היא שנייה ומשנית לתנ"ך.

—

מועתק ומעובד מויקיפדיה