אתר המשנה היומית

בבא בתרא פרק ט משנה ה

הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו, שָׁלַח שָׁם מֵאָה מָנֶה וְאָכַל שָׁם סְעוּדַת חָתָן אֲפִלּוּ בְדִינָר, אֵינָן נִגְבִּין. לֹא אָכַל שָׁם סְעוּדַת חָתָן, הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין. שָׁלַח סִבְלוֹנוֹת מְרֻבִּין שֶׁיַּחְזְרוּ עִמָּהּ לְבֵית בַּעְלָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין. סִבְלוֹנוֹת מֻעָטִין שֶׁתִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּבֵית אָבִיהָ, אֵינָן נִגְבִּין:

ברטנורא

הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת. מִנְהַג חֲתָנִים לְמָחֳרַת הַקִּדּוּשִׁין שׁוֹלְחִין לְבֵית הָאֲרוּסָה תַּכְשִׁיטִים וּמִינֵי מִגְדָּנוֹת וְכַדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, וּפְעָמִים הוֹלֵךְ הֶחָתָן וְאוֹכֵל שָׁם: אֵינָן נִגְבִּין. אִם מֵת הוּא אוֹ מֵתָה הִיא אוֹ שֶׁבָּא לְגָרְשָׁהּ. דְּמֵחֲמַת חִבַּת שִׂמְחַת אֲכִילָה מָחַל. וְדַוְקָא שֶׁאָכַל בְּדִינָר, אֲבָל אָכַל פָּחוֹת מִדִּינָר לֹא מָחַל וְגוֹבֶה הַסִּבְלוֹנוֹת: שָׁלַח סִבְלוֹנוֹת מְרֻבִּים. וַאֲפִלּוּ מֻעָטִים, אִם פֵּרֵשׁ עַל מְנָת שֶׁיָּבֹאוּ עִמָּהּ לְבֵית בַּעְלָהּ הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין. וְאוֹרְחָא דְּמִלְּתָא נָקַט, שֶׁדֶּרֶךְ הַסִּבְלוֹנוֹת שֶׁשּׁוֹלְחִין כְּדֵי שֶׁיָּבֹאוּ לְבֵית בַּעְלָהּ לִהְיוֹת מְרֻבִּין, וְאוֹתָן שֶׁשּׁוֹלְחִין כְּדֵי שֶׁתִּתְקַשֵּׁט בָּהֶן בְּבֵית אָבִיהָ דַּרְכָּן לִהְיוֹת מֻעָטִין:

תוספות יום-טוב

טז שָׁלַח כוּ'. וּבִסְתָם. דְּהָא בְּסֵיפָא מַפְלִיג בִּמְפָרֵשׁ. רַ"שׁ:

רמב"ם

השולח סבלונות לבית חמיו שלח כו': סבלונות משאות וגזרתן מענין נושא סבל שנושאין אותו מיד זה ליד זה ומה שאמר אפילו בדינר אין רצונו לומר למעט אלא לדקדק לפי שאם אכל פחות מדינר יגבה ופסק ההלכה שכל מה שישלח יגבה בין מרובין בין מועטין בין אכל בין שלא אכל בין מת הוא בין מתה היא יחזור הכל מלבד מה שאכלו ושתו שאינו חוזר ואם הדרא היא תחזיר אפילו המאכל והמשתה ואפילו דמי הירק תשלם וכל שכלה או אבד דינו כדין המאכל והמשתה:

בבא בתרא פרק ט משנה ו

שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְשִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. לֹא כָתַב בָּהּ שְׁכִיב מְרַע, הוּא אוֹמֵר שְׁכִיב מְרַע הָיָה וְהֵן אוֹמְרִים בָּרִיא הָיָה, צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

ברטנורא

וְשִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא. וְהוּא הַדִּין אִם שִׁיֵּר לְעַצְמוֹ מִטַּלְטְלִין, מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה, וְאִם עָמַד אֵינוֹ חוֹזֵר. וְהוּא שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ עַל אוֹתוֹ מַתָּנָה, דְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת בָּעֵי קִנְיָן בֵּין עָמַד בֵּין לֹא עָמַד. וְאִם לֹא קָנוּ מִיָּדוֹ לֹא קָנָה מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה אֲפִלּוּ מֵת הַשְּׁכִיב מְרַע. וְדַוְקָא כְּשֶׁבָּא לְהַקְנוֹת הַמַּתָּנָה מֵחַיִּים ^יח. אֲבָל אִם אָמַר יִתְּנוּ לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ אַחַר מוֹתוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ קִנְיָן, וַאֲפִלּוּ שִׁיֵּר לְעַצְמוֹ. וּשְׁכִיב מְרַע שֶׁבָּא לִתֵּן מַתָּנָה מֵחַיִּים, אִם לֹא שִׁיֵּר לְעַצְמוֹ כְּלוּם וְעָמַד, חוֹזֵר וַאֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ. וּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה דִּשְׁמַעְנָא לֵיהּ דְּקָאָמַר וַי לֵיהּ דְּמָיֵת, לְעוֹלָם חוֹזֵר, בֵּין שִׁיֵּר בֵּין לֹא שִׁיֵּר, וַאֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ. וְאִם מֵת, קָנָה ^כ מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה וַאֲפִלּוּ בְּלֹא קִנְיָן: לֹא כָתַב בָּהּ שְׁכִיב מְרַע. כַּד קָצִיר וְרָמֵי בְּעַרְסֵיהּ. וְאַף לֹא לְשׁוֹן מַתְּנַת בָּרִיא, כַּד הָלַךְ עַל רַגְלוֹהִי בְּשׁוּקָא. וְלֹא שִׁיֵּר כְּלוּם: הוּא אוֹמֵר שְׁכִיב מְרַע הָיִיתִי. וְחוֹזְרַנִי בִּי. וְהַלָּה אוֹמֵר בָּרִיא הָיִיתָ וְלֹא תַחֲזֹר: צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע. דְּבָתַר הַשְׁתָּא אַזְלִינַן, דְּהָאִידְנָא בָּרִיא הוּא, וְעָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע בִּשְׁעַת הַמַּתָּנָה: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. לֹא אַזְלִינַן בָּתַר הַשְׁתָּא אֶלָּא אָמְרִינַן הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וּמְקַבֵּל הַמַּתָּנָה שֶׁבָּא לְהוֹצִיא מִיַּד הַנּוֹתֵן שֶׁהוּא מֻחְזָק, עָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה וְעֵדִים שֶׁבָּרִיא הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:

תוספות יום-טוב

יז שֶׁכָּתַב. וְהוּא הַדִּין אִם חִלֵּק עַל פִּיו בְּלֹא כְּתִיבָה, שֶׁאָמַר נְכָסַי לִפְלוֹנִי כוּ'. רַ"שׁ: יח וְלֹא שֶׁמְּפָרֵשׁ, דְּמִלְּתָא דִּפְשִׁיטָא הוּא וְלֹא צְרִיכָא לְמֵימַר, שֶׁהִיא מַתְּנַת בָּרִיא. אֶלָּא הָכִי קָאָמַר, דַּוְקָא כְּשֶׁנּוּכַל לוֹמַר שֶׁבָּא לְהַקְנוֹת הַמַּתָּנָה מֵחַיִּים, דְּהַיְנוּ שֶׁהִקְנָה בִּסְתָם וְלֹא פֵּרֵשׁ לְאַחַר מוֹתוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: יט אֵין כוּ'. כְּלוֹמַר וְאִם עָמַד חוֹזֵר. וְהוּא שֶׁכָּתַב הָרַ"ב וּשְׁכִיב מְרַע שֶׁבָּא לִתֵּן מֵחַיִּים כוּ'. וְטַעְמָא דְּחוֹזֵר, דְּלֹא שָׁבִיק נַפְשֵׁיהּ עַרְטִלַאי: כ קָאֵי גַּם אַשְּׁכִיב מְרַע שֶׁבָּא לִתֵּן מֵחַיִּים:

רמב"ם

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר כו': לא כתב בה שכיב מרע הוא אומר כו': כששייר קרקע נאמר שדעתו היה שיעמוד מחליו ולפיכך שייר לעצמו מה ששייר ולפיכך לא יחזור בו ובלבד שקנו מידו על כל פנים ואם לא קנו מידו יכול לחזור ואפילו שייר לעצמו ואפילו מת שכיב מרע לא יקנה אותה מתנה משעת קיומה ככל מתנת בריא הואיל ואין שם קנין לפי שמעקרנו מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין בין עמד בין לא עמד כשרוצה להקנותו אותו המקצת מחיים אבל אם אמר יהיו לפלוני כך וכך אחר מותו הרי זה קיים ודע כי אם שייר לעצמו מטלטלין כל שהוא דינו כדין מי ששייר קרקע ואם לא שייר לעצמו כלום יכול לחזור בו ממה שנתן ואפילו קנו מידו ושכיב מרע הוא החולה אבל אם הוא מצוה מחמת מיתה יש לו לחזור בכל מה שנתן כשיעמוד ואפילו נטל קנין ואפילו שייר דבר לעצמו אבל אם מת קנה כל מי שצוה לו שום דבר ואע"פ שלא קנו מידו על זה. וענין מצוה מחמת מיתה שיהיה החולה שיחשוב שימות על כל פנים מאותו חולי. וחכמים אומרים עליו הראיה הוא שיביאו ראיה אותם שיש בידם שטר מתנה בעדים שהיה שכיב מרע בעת כתיבתו וממה שצריך שתדע כי כשימות שכיב מרע ונמצא במתנתו קנין בין שהוא מתנה במקצת או בכל הנכסים אותה המתנה בטלה שיש לומר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אלא אם יהיה כמייפה את כחו והוא שיכתוב בשטר וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא או שזכה לו ע"י אחר כבר שלא יוכל לחזור ואפילו נתן כל הנכסים ואע"פ שיש שם קנין לפי שזכו על ידי אחר כבר נתקיימה בו המתנה ובא הקנין ליפות את כחו. ואין הלכה כרבי מאיר: