אתר המשנה היומית

חולין פרק יב משנה ה

לֹא יִטֹּל אָדָם אֵם עַל הַבָּנִים, אֲפִלּוּ לְטַהֵר אֶת הַמְּצֹרָע. וּמָה אִם מִצְוָה קַלָּה שֶׁהִיא כְאִסָּר, אָמְרָה תוֹרָה (דברים כב), לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, קַל וָחֹמֶר עַל מִצְוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה:

ברטנורא

מִצְוָה שֶׁהִיא כְּאִסָּר. שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס אֶלָּא דָּבָר מֻעָט:

תוספות יום-טוב

ח אֲפִלּוּ כוּ'. דִּכְתִיב תְּשַׁלַּח, מִכָּל מָקוֹם. וְאִי לֹא קְרָא סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא הוֹאִיל וְגָדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ כִּדְאַשְׁכְּחָן בְּסוֹטָה שֶׁנִּמְחָה הַשֵּׁם עַל הַמַּיִם, וּמְצֹרָע אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ, לֵיתֵי עֲשֵׂה דִּידֵיהּ וְיִדְחֶה עֲשֵׂה דְשִׁלּוּחַ, קָא מַשְׁמַע לָן. גְּמָרָא:

רמב"ם

לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר את כו': כל ענין זה מבואר ואין צריך פירוש כל עיקר:

בכורות פרק א משנה א

הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְהַמּוֹכֵר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְקַבָּלָה, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג), בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִין מִקַּל וָחֹמֶר, אִם פָּטְרוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, דִּין הוּא שֶׁיִּפְטְרוּ שֶׁל עַצְמָן:

ברטנורא

הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל נָכְרִי. כְּשֶׁהוּא בִמְעֵי אִמּוֹ וּבְכוֹר הוּא. וּלְהָכִי נָקַט עֻבַּר חֲמוֹרוֹ, שֶׁאֵין לְךָ בְהֵמָה טְמֵאָה קְדוֹשָׁה בִּבְכוֹרָה אֶלָּא פֶּטֶר חֲמוֹר בִּלְבַד, וְאַיְדֵי דְזוּטְרָן מִלֵּיהּ דְּפֶטֶר חֲמוֹר, פָּסֵיק וְשָׁרֵי לֵיהּ ^א. וְכָל הָנָךְ פִּרְקֵי אַחֲרִינֵי מַיְרֵי בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי. לִמְכֹּר לְנָכְרִי בְּהֵמָה גַסָּה, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֵׂית בָּהּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת ^ב: וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ. אֲפִלּוּ חֵלֶק הַנָּכְרִי מְסֻיָּם וְיָדוּעַ, כְּגוֹן יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ שֶׁל בְּכוֹר, אוֹ שֶׁל אִמּוֹ. כָּל זְמַן שֶׁאִם יַחְתֹּךְ מִמֶּנּוּ אוֹתוֹ אֵבָר תִּשָּׁאֵר הַבְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם ^ג הֲרֵי זֶה שֻׁתְּפוּת נָכְרִי וּפָטוּר: וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ. שֶׁהַחֲמוֹרָה שֶׁל נָכְרִי וְיִשְׂרָאֵל מְקַבְּלָהּ וּמְטַפֵּל בָּהּ כְּדֵי שֶׁיְּהוּ חוֹלְקִין בַּוְּלָדוֹת, אֲבָל גּוּף הַבְּהֵמָה שֶׁל נָכְרִי: פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה. אוֹתוֹ עֻבָּר שֶׁקָּנָה מִן הַנָּכְרִי אוֹ שֶׁמָּכַר הוּא לַנָּכְרִי אֵינוֹ קָדוֹשׁ, הוֹאִיל וְיֵשׁ לַנָּכְרִי חֵלֶק בּוֹ אוֹ בְאִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בְּמִדְבַּר ג) הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, וְלֹא בְנָכְרִי: אִם פָּטְרוּ אֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר. הַלְוִיִּם לֹא פָּטְרוּ בְּהֶמְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, דְּפֶטֶר בְּהֵמָה, בְּהֵמָה פָּטְרָה, כְּדִכְתִיב (שָׁם) וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם. אֶלָּא הָכִי קָאָמַר, הַלְוִיִּם הִפְקִיעוּ קְדֻשַּׁת בְּכוֹרֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, כְּדִכְתִיב (שָׁם) קַח אֶת הַלְוִיִּם ^ו תַּחַת כָּל בְּכוֹר כוּ', וְאִם הִפְקִיעָה קְדֻשַּׁת הַלְוִיִּם אֶת קְדֻשָּׁתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּין הוּא שֶׁתַּפְקִיעַ אֶת שֶׁל עַצְמָן, וּמֵאַחַר שֶׁלָּמַדְנוּ שֶׁהֻפְקְעָה קְדֻשַּׁת בְּכוֹרָה מֵעַצְמָן שֶׁל לְוִיִּם, לָמַדְנוּ שֶׁפִּטְרֵי חֲמוֹרֵיהֶן פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה, דִּכְתִיב (שָׁם יח) אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה, כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּבְכוֹר אָדָם יֶשְׁנוֹ בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה, וְכָל שֶׁאֵינוֹ בִּבְכוֹר אָדָם אֵינוֹ בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה. אֲבָל מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה לֹא נִפְטְרוּ כֹהֲנִים וּלְוִיִּם, כְּדִלְקַמָּן:

תוספות יום-טוב

א וּמִיהוּ אִיכָּא נַמִּי דִּינֵי דְמִתְנְיָא בִטְהוֹרָה וְאִיתַנְהוּ נַמִּי בִטְמֵאָה, כְּגוֹן הַמְקַבֵּל צֹאן בַּרְזֶל: ב הֲוָה לֵיהּ לְפָרֵשׁ הַמַּסְקָנָא שֶׁהוּא שֶׁמָּא יַשְׁאִיל אוֹ יַשְׂכִּיר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: ג וְאִם תֹּאמַר הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לַהּ שֶׁיַּחְתֹּךְ שׁוּם אֵבָר וְלֹא תִהְיֶה בַּעֲלַת מוּם כוּ'. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּמַשְׁכַּחַת לַהּ כְּגוֹן שֶׁהָיָה יָתֵר כְּמִין אֶצְבַּע בְּיָדָיו אוֹ בְרַגְלָיו וְאֵין בּוֹ עֶצֶם, שֶׁאִם חֲתָכוֹ כָּשֵׁר. בֵּית יוֹסֵף: ד הַלּוֹקֵחַ כוּ'. בַּגְּמָרָא עֲבִיד צְרִיכוּתָא כָּל הָנֵי לָמָּה לִי לְמִתְנֵי: ה בַּמִּדְבָּר. וּלְדוֹרוֹת מְנָלָן, אָמַר קְרָא [בְּמִדְבָּר ג] וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם, וְהָיוּ בַּהֲוָיָתָן יְהוּ. גְּמָרָא: ו כֹּהֲנִים מְנָלָן, כִּדְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת נִקְרְאוּ כֹהֲנִים לְוִיִּם, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן, וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק [יְחֶזְקֵאל מד]. גְּמָרָא:

רמב"ם

הלוקח עובר חמורו של עובד כוכבים והמוכר לו אע"פ כו' שנאמר בישראל אבל לא כו': כהנים ולוים פטורין מק"ו כו': דבר תורה ופטר חמור תפדה בשה ונאמר פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה ונאמר לאהרן ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה רמז לפטר חמור לפי שאין אוחז בכורה בבהמה טמאה אלא בחמור ומקבל ממנו הוא שיהיו החמורים של עובד כוכבים ולוקח אותם ממנו ישראל לפרנסם ולהתעסק בהן וכל מה שילדו יהיו לאמצע ובהפך זה הוא שנותן לו בקבלה והשמיענו שאין הפרש בין שקנה הבכור שיכניס אותו לקדושה או מכירת בכור לעובד כוכבים שמפקיע קדושה ממנו אין קונסין אותו וכן אם היה עיקר הבהמות שלו וילדו בשותפות עובד כוכבים פטור מן הבכורה ושיעור השותפות שיהיה לעובד כוכבים בבכור או באמו ואפי' חלק מסויים כגון ידו או רגלו ועל מנת שתהא הבהמה בעלת מום אם נחתך ממנה אותו אבר אז יהיה לו בה שותפות ויפטר מן הבכורה: ומה שאמר אם פטרו את של ישראל [במדבר ר"ל שהלוים פטרו בכורי ישראל] במדבר מן הבכורה כמו שנאמר בכתוב קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל אמרו אם הפקיע קדושתן של לוים את קדושתן של ישראל במדבר דין הוא שמפקיע את של עצמן ולפי שנתאמת במאמר הזה שהלוים פטורים מבכור אדם ואינן חייבין לפדות נפטרו ג"כ מפטר חמור שנאמר אך פדה תפדה וגו' כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה אבל בכור בהמה טהורה חייבים בו הלוים מה שחייבין בו ישראל ושמור זה: