ברכות פרק ב משנה א
הָיָה קוֹרֵא בַתּוֹרָה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב, וּבָאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בָּאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם:רמב"ם
היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא כו' – זמן המקרא הוא אחד מזמני קריאת שמע הקצובים בפרק הקודם לזה.ומה שאמר: אם כוון לבו יצא – רוצה לומר, אם ישים ליבו ומחשבתו ורעיוניו לקריאה ההיא, שאפשר לשמור הניקוד ולא יתכוין לקריאת הפרשה. ומה שאמר יצא, רוצה לומר, יצא ידי חובתו.
ובפרקים, הם פרקי קריאת שמע, ונבארם אחרי זאת. ודברי רבי מאיר, בפרקים שואל מפני הכבוד, וקל וחומר להשיב שלום למי שישאל בשלומו. וכמו כן מה שאמר באמצע שואל, יתחיל הוא לתת שלום, וקל וחומר להשיב שלום. ופירוש מפני הכבוד הוא, לתת שלום או להשיב שלום אל איש ראוי לכבדו, כגון אביו או רבו או חכם ממנו. ומפני היראה, איש שהוא מפחד ממנו, כגון אנס או מלשין. והלכה כרבי יהודה:
ברכות פרק ב משנה ב
אֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים, בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה, בֵּין שְׁנִיָּה לִשְׁמַע, וּבֵין שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, בֵּין וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְוַיֹּאמֶר, בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב לֹא יַפְסִיק. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, לָמָּה קָדְמָה שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְוֹת. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְוַיֹּאמֶר, שֶׁוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ נוֹהֵג בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּיּוֹם:תוספות יום-טוב
א וְהוֹאִיל וּבַקְּרָא לֹא כְתִיב וְיַצִּיב, נִרְאֶה דְבֵין אֱמֶת לִוְיַצִּיב רַשַּׁאי לְהַפְסִיק, וְכֵן כָּתוּב בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ סִימָן ס"ו. וְהַתַּנָּא דְּנָקַט וְיַצִּיב, אַשִּׁגְרַת לָשׁוֹן וּלְסִימָן בְּעָלְמָא נָקִיט. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. תוי''ט: ב לָמָּה קָדְמָה שְׁמַע. וְאִם תֹּאמַר תֵּיפּוֹק לֵיהּ דְּקָדְמָה בַּתּוֹרָה. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּהָכִי קָאָמַר לָמָּה קָדְמָה אַף לְפָרָשַׁת צִיצִית דְּקָדְמָה לְכֻלָּן, אֶלָּא אָמְרִינַן אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, אִם כֵּן הָיָה לָנוּ לְהַקְדִּים וְהָיָה שֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת בִּלְשׁוֹן רַבִּים. תּוֹסָפוֹת. וּמִדְּמְשַׁנֵי מִשּׁוּם שֶׁיְּקַבֵּל עֹל כוּ', פָּרֵיךְ לֵיהּ דְּאִם כֵּן תַּקְדִּים וַיֹּאמֶר, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן מֵעֵין קַבָּלַת עֹל כוּ' דִּכְתִיב אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְלִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים:רמב"ם
אלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה כו' – עניין דברו אינו נוהג אלא ביום, כי המצווה האמורה בפרשת "ויאמר", והיא מצוות ציצית, אינה מחוייבת אלא ביום, כמו שביארנו קודם זה. והלכה כרבי יהודה.ברכות פרק ב משנה ג
הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ, יָצָא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא יָצָא. קָרָא וְלֹא דִקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יָצָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא יָצָא. הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא. קָרָא וְטָעָה, יַחֲזֹר לְמָקוֹם שֶׁטָּעָה:תוספות יום-טוב
ג כְּלוֹמַר כֵּיוָן דְּבִלְשׁוֹן שְׁמִיעָה הוֹצִיא הַכָּתוּב, שְׁמַע מִנָּהּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו, וּכְאִלּוּ כְּתִיב הַשְׁמַע: ד וְלֹא דִקְדֵּק. וְלִמַּדְתֶּם, שֶׁיִּהְיֶה לִמּוּדְךָ תָּם, לִתֵּן רֶוַח בֵּין הַדְּבֵקִים. גְּמָרָא: ה וּלְעוֹלָם בְּכָל הָאוֹתִיּוֹת יֵשׁ לְדַקְדֵּק: ו וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לֹא קָפִּיד אֶלָּא לְכַתְּחִלָּה: ז מִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ לְהַפְסִיק בֵּין לְעוֹלָם וָעֶד לִוְאָהַבְתָּ. אִם כֵּן זֶהוּ הֶפְסֵק הָרִאשׁוֹן שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר לוֹ. וּמֵאַחַר שֶּׁבָּרוּר לוֹ שֶׁכְּבָר קָרָא פָּרָשָׁה אַחַת מִקְּרִיאַת שְׁמַע, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא קָרָא עַד לְעוֹלָם וָעֶד, וּלְכָךְ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַתְחִיל מִתְּחִלַּת שְׁמַע. בֵּית יוֹסֵף: ח וְגַם אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם קָרָא כְּלוּם מֵהַפֶּרֶק, אֲבָל מַה שֶּׁבָּרִי לוֹ שֶׁקָּרָא אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּקְרָא עוֹד: ט הָכִי אִיתָא בַּגְּמָרָא, אֲבָל בֵּין וּקְשַׁרְתָּם לְוּקְשַׁרְתֶּם אֵין לִטְעוֹת דְקַמָּא קָמָץ וְטַעֲמוֹ מַאֲרִיךְ, וְתִנְיָן פָּתוּחַ וְטַעֲמוֹ אַזְלָא:רמב"ם
הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא כו' – דקדוק האותיות הוא להשמר במוצא שפתיו בעת הקריאה, כדי שלא יניע אות נחה ולא יניח אות נעה, ויבאר זכרון התנועות הראויות לבארם, ויחטוף התנועות הראויות למהרם בחטיפה, ויוציא האותיות דרך מוצאם, ולא יבליע אות בשנית הסמוכה אליה, בהיות האות מסוף המילה היא בעצמה ראש המילה הבאה אחריה, כגון "ואבדתם מהרה", "בכל לבבך" וכדומה לו. והדברים האלה כולם אי אפשר לכותבם בספר, אבל יקחו אותם מפי מלמד שילמדם פה אל פה.ולמפרע פירושו הפוך, והוא שיקרא פסוק, ואחר כן שלפניו, ואחריו השלישי שלפניו.
ופירוש טעה, שגה וחטא. ועניין דברו יחזור למקום שטעה, על הדרך שזכרו בתוספתא הוא שאמר, טעה בין פרק לפרק ואינו יודע באיזה פרק, חוזר לפרק ראשון; באמצע הפרק, חוזר לתחילת הפרק; בין כתיבה לכתיבה, חוזר לכתיבה ראשונה. ואין הלכה כרבי יוסי ולא כרבי יהודה שאמרו לא יצא:
ברכות פרק ב משנה ד
הָאֻמָּנִין קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ, מַה שֶּׁאֵינָן רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן בַּתְּפִלָּה:רמב"ם
האומנין קורין בראש האילן או בראש הנדבך כו' – פירוש אומנין, עושי מלאכה. ומנהג בוני הקירות בעפר להציב שני לוחות, ומשליכים העפר באמצע, וירקעו אותו בכלי עץ יד עד יאחז תבנית הקיר ויקשר, ואחר כך מסירין הלוחות ההם מן הבניין אשר בנו, וזה המעשה נקרא אצל בני אדם היום בלשון ערב טאפי"ה. והלוח האחד מאלו השניים אשר בם יבנה ויכונן הקיר, קורים אותו נדבך, וזהו פירוש המילה על אמיתתה.ועניין מה שאמר בראש הנדבך, רוצה לומר בראש הקיר, בשעה שיהיו עושי המלאכה רוקעים וכותשים בין הלוחות הנקראין נדבכים. ומה שאסר להם שלא יתפללו שם, מפני טרדת הלב. וקריאת שמע לא תצטרך לכוונת הלב אלא פסוק ראשון בלבד:
ברכות פרק ב משנה ה
חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁקָּרָא בַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן. אָמַר לָהֶם, אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל מִמֶּנִּי מַלְכוּת שָׁמַיִם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת:תוספות יום-טוב
י בַּלַּיְלָה. מִדְּלֹא תָּנֵי מִלַּיְלָה כוּ', יֵשׁ לוֹמַר דְּדַוְקָא בַּלֵּילוֹת פָּטוּר, אֲבָל בַּיּוֹם חַיָּב, דְּמַסִּיחַ דַּעְתּוֹ, אַךְ יֵשׁ לוֹמַר דִּלְכָךְ נָקִיט בַּלַּיְלָה, לְפִי שֶׁמִּן הַסְּתָם בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן הוּא בּוֹעֵל, וְאִי לֹא, פָּטוּר עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת: יא וְהָרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ מִשּׁוּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וּבְאַלְמָנָה אֵין טִרְדָּא עִם הַמִּצְוָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּבְתוּלָה אִיתְנְהוּ טְרָדוֹת בִּתְרֵי גַּוְנֵי כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב: יב לְשׁוֹן הֶעָרוּךְ, לִבּוֹ קָרוֹב לָהּ, כְּמוֹ כָּל לְשׁוֹן גַּסּוּת שֶׁבַּתַּלְמוּד. וְלַפֵּרוּשׁ הָאֶחָד כְּשֶׁלִּבּוֹ קָרוֹב לָהּ יִמְחֹל לָהּ אַף אִם לֹא יִמְצָאֶנָּה בְּתוּלָה כוּ', וְלַפֵּרוּשׁ הַשֵּׁנִי כְּשֶׁהוּא קָרוֹב לָהּ יִשְׁהֶה בִּבְעִילָתוֹ וְלֹא יֵבוֹשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה כְּרוּת שָׁפְכָה. וְהָעִקָּר בְּעֵינַי שֶׁהוּא לְשׁוֹן גַּסּוּת הָרוּחַ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: יג מַעֲשֶׂה כוּ'. לָאו מַעֲשֶׂה לִסְתֹּר הוּא, דְּקָא מַשְׁמַע לָן אִם אָדָם גָּדוֹל הוּא וּבָטוּחַ בְּעַצְמוֹ שֶׁיּוּכַל לְהִתְכַּוֵּן וְהוּא רָאוּי לִטֹּל כוּ', הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. תּוֹסָפוֹת:רמב"ם
חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון כו' – האדם לא יפטור מקריאת שמע, אלא בהיות לבו טרוד בדבר מצווה, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. ואם ישא בתולה, פטור מקריאת שמע בעוד שהוא יבוא אליה, מפני טרדת ליבו, שמא לא ימצאנה בתולה, והוא שיהא בעניין ההוא מתעסק במצווה, רוצה לומר מצוות פריה ורביה.אבל אם נשא אלמנה, חייב בקריאת שמע, שאף על פי שהוא טרוד במצווה, אין לו טרדת מחשבה. וכן אם יעמוד ימים לבתולה ולא יבוא אליה, אין לו אז טרדת הלב, שכבר עברה ממנו טרדת הנישואים. וזהו עניין שאמר אם לא עשה מעשה, רוצה לומר, אם לא בעלה, ועמד עד לאחר שבת, שנשאה לפניו, כבר עברה טרדת לבו. וזה המעשה שעשה רבן גמליאל, חומרא שהחמיר על עצמו:
ברכות פרק ב משנה ו
רָחַץ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו, לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחֹץ. אָמַר לָהֶם, אֵינִי כִשְׁאָר כָּל אָדָם, אִסְטְנִיס אָנִי:תוספות יום-טוב
יד רָחַץ. בְּמַיִם חַמִּים. הָרַמְבַּ"ם. וְזֶה אָסוּר אֲפִלּוּ בְּמִקְצַת גּוּפוֹ: טו מִמִּלַּת צִנַּת שֶׁלֶג (מִשְׁלֵי כה). וְנֶחְלַף בְּסָמֶ"ךְ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִמּוֹצָא אֶחָד מֵהַשִּׁנַּיִם:רמב"ם
רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו כו' – זו הרחיצה היתה במים חמין, מפני שאבֵל אסור לרחוץ במים חמין.ופירוש אסטניס, קר הגוף, גזור ממילת "צנת שלג", ואף על פי שנכתב בסמ"ך, וזה נמצא הרבה בלשונות: