עדיות פרק א משנה ג

הִלֵּל אוֹמֵר, מְלֹא הִין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, אֶלָּא שֶׁאָדָם חַיָּב לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ. וְשַׁמַּאי אוֹמֵר, תִּשְׁעָה קַבִּין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גַרְדִּיִּים מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְהֵעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, וְקִיְּמוּ חֲכָמִים אֶת דִּבְרֵיהֶם:

ברטנורא

הִין. שְׁנֵים עָשָׂר לֻגִּין: פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה. אִם נָפְלוּ בְּתוֹכוֹ קֹדֶם שֶׁנִּשְׁלַם שִׁעוּרוֹ. אֲבָל לְאַחַר שֶׁנִּשְׁלַם, אֲפִלּוּ הִשְׁלִיךְ לְתוֹכוֹ כָּל מַיִם שְׁאוּבִים שֶׁבָּעוֹלָם שׁוּב אֵינָן פּוֹסְלִים: שֶׁחַיָּב אָדָם לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ. כְּלוֹמַר, הִין אֵינוֹ לְשׁוֹן מִשְׁנָה אֶלָּא לְשׁוֹן תּוֹרָה, אֶלָּא כָּךְ שָׁמַע מֵרַבּוֹתָיו שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. וְרַמְבַּ"ם קִבֵּל מֵאָבִיו זַ"ל שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁהָיוּ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן גֵּרֵי צֶדֶק לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִפִּיהֶן מִלַּת הִין, וְהָיוּ אוֹמְרִים אִין בִּמְקוֹם הִין, כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם עַד הַיּוֹם שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לַחְתֹּךְ בְּאוֹתִיּוֹת [אחה"ע], וְהָיָה הִלֵּל גַּם הוּא אוֹמֵר אִין, כְּמוֹ שֶׁהָיוּ רַבּוֹתָיו שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן גֵּרֵי צֶדֶק אוֹמְרִים: גַּרְדִּיִּים. אוֹרְגִים: מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת. הִזְכִּיר הַתַּנָּא שֵׁם אֻמָּנוּתָן וְשֵׁם שְׁכוּנָתָן, לוֹמַר לָךְ שֶׁלֹּא יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ. שֶׁאֵין לְךָ אֻמָּנוּת פְּחוּתָה מִן הַגַּרְדִּי ^ה, שֶׁאֵין מַעֲמִידִים הֵימֶנּוּ לֹא מֶלֶךְ וְלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל, וְאֵין שַׁעַר בִּירוּשָׁלַיִם פְּחוּתָה מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת, וְהִכְרִיעוּ בְּעֵדוּתָן לְכָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל:

תוספות יום-טוב

ב רַבּוֹ. וְהַטַּעַם לְדִבְרֵי רַבּוֹ, שֶׁרָצָה לְגַלּוֹת כִּי מִפְּנֵי שֶׁהַהִין הִיא הַמִּדָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁל מִדּוֹת תּוֹרָה בַּלַּח, כְּדִכְתִיב [שְׁמוֹת ל] וְשֶׁמֶן זַיִת הִין, הִלְכָּךְ הִיא חֲשׁוּבָה לִפְסֹל אֶת הַמִּקְוֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה מִדּוֹת קְטַנּוֹת מִזֹּאת, כֵּיוָן דִּפְסוּל זֶה מִדְּרַבָּנָן הוּא, אָזְלִינַן בָּתַר הַמִּדָּה הַגְּדוֹלָה הַמְפֹרֶשֶׁת בַּתּוֹרָה. הָרַאֲבַ"ד: ג בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ. שֶׁהֲרֵי יֵשׁ טַעַם בַּלָּשׁוֹן לָמָּה אָמַר כֵּן, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלִּפְעָמִים אֶפְשָׁר שֶׁכְּשֶׁיְּשַׁנֵּהוּ לְלָשׁוֹן אַחֵר שֶׁאֶפְשָׁר דְּלֹא לְמִשְׁמַע מִנֵּיהּ בְּאוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן כְּפִי הַמְכֻוָּן בַּלָּשׁוֹן שֶׁאָמַר רַבּוֹ. הָרַאֲבַ"ד: ד תִּשְׁעָה קַבִּין. קָסָבַר, כֵּיוָן דְּהֵם רְאוּיִים לִטְבִילַת בַּעַל קֶרִי וּבָהֶם יֵשׁ לְהַשִּׂיג כְּדֵי לְהִשְׁתַּטֵּף כָּל גּוּפוֹ, לֹא פָּחוֹת מִכָּאן, הִלְכָּךְ הֵם חֲשׁוּבִים לִפְסֹל אֶת הַמִּקְוֶה בִּשְׁאוּבִין, דְּשִׁעוּר טְבִילָה פּוֹסֵל טְבִילָה, בְּצִיר מֵהָכִי לֹא. הָרַאֲבַ"ד: ה רְצוֹנוֹ לוֹמַר וְכָל דִּכְוָתֵיהּ הַשְּׁנוּיִים בַּבְּרַיְתָא קִדּוּשִׁין דַּף פ"ב, שֶׁאֵין מַעֲמִידִין מֵהֶם כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: ו שְׁלֹשָׁה לֻגִּים. טַעֲמַיְהוּ דְּרַבָּנָן, כֵּיוָן שֶׁהֵם נְתוּנִים לְשִׁעוּר נִסְכֵּי קָרְבְּנוֹת צִבּוּר חֲשׁוּבִים הֵם לִפְסֹל. וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה לְקָרְבָּנוֹת צִבּוּר מִדּוֹת גְּדוֹלוֹת מִזּוֹ כוּ', כֵּיוָן דְּאַשְׁכְּחַן דִּרְבִיעִית הַהִין דְּהוּא שְׁלֹשָׁה לֻגִּין חָשִׁיבָא לְנִסְכֵּי צִבּוּר, לְעִנְיָן זֶה נַמִּי חָשִׁיב כוּ'. הָרַאֲבַ"ד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

רמב"ם

שמעיה ואבטליון. הם רבותיהם של שמאי והלל כמו שמבואר באבות והיו גרים ונשאר בשפתם לעגי שפת העובדי כוכבים והיו אומרים אין במקום הין והלל היה אומר כן מלא אין כמו ששמע מהם והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל חייב אדם לומר בלשון רבו ויש מי שקורא מלא הן מלא הין ואומר שהשינוי כאילו הוא בין הן להין והקריאה הראשונה הוא שלמדתי מאבא מורי ז"ל שלמד מפי רבו ורבו מפי רבו ז"ל וההין הוא שלשת קבין וזהו חצי סאה ולוג רובע הקב לפי שהקב ד' לוגין וכבר בארנו שם שעור הלוג במסכת פיאה:

וגרדיים. אורגים ופסק ההלכה כפי מה שהעידו שני גרדיים ועוד יתבארו עקריה במסכת מקואות. והתחיל במשנה ראשונה ושניה לפני זו אע"פ שאין בהם עדות לפי שהם גם מחלוקת שמאי והלל ואין הלכה כאחד משניהם בשלש משרות אלו אחר כן חזר לתת טעם לחזוק דבריהם ואע"פ שאין הלכה כמותם והביא כל מה שדומה להם אחר כן הביא ההלכות שדעת שמאי עצמו בהן כדעת חכמים אחר כן ההלכות שסברת שמאי בהן אינה כסברת חכמים אחר כן ההלכות שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי וסיים הפ' וחזר על העדיות שהם כוונת המסכת: