עדיות פרק א משנה ז

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, רֹבַע עֲצָמוֹת מִן הָעֲצָמִים, בֵּין מִשְּׁנַיִם בֵּין מִשְּׁלֹשָׁה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, רֹבַע עֲצָמוֹת מִן הַגְּוִיָּה, מֵרֹב הַבִּנְיָן אוֹ מֵרֹב הַמִּנְיָן. שַׁמַּאי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מֵעֶצֶם אֶחָד:

ברטנורא

רֹבַע עֲצָמוֹת. רֹבַע קַב שֶׁל עַצְמוֹת הַמֵּת מְטַמְּאִים בְּאֹהֶל. וּפָחוֹת [מֵרֹבַע] אֵין מְטַמְּאִין אֶלָּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא אֲבָל לֹא בְּאֹהֶל. וְסָבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי דְרֹבַע קַב מְטַמְּאִים וַאֲפִלּוּ הֵן מִמֵּתִים הַרְבֵּה: וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים רֹבַע עֲצָמוֹת מִן הַגְּוִיָּה. כְּלוֹמַר, מִגּוּף אֶחָד שֶׁל מֵת אֶחָד, וְלֹא מִמֵּתִים הַרְבֵּה. וַאֲפִלּוּ שֶׁל מֵת אֶחָד אֵין מְטַמְּאִין עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּרֹבַע הַקַּב רֹב בִּנְיָן ^טו דְּהַיְנוּ רֹב גֹּדֶל הַגּוּף, אוֹ רֹב מִנְיַן עַצְמוֹתָיו שֶׁל אָדָם, וְיִהְיוּ מֵאָה עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ עֲצָמוֹת, שֶׁמִּנְיַן עַצְמוֹתָיו שֶׁל אָדָם מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה: אֲפִלּוּ מֵעֶצֶם אֶחָד. אִם עֶצֶם אֶחָד שֶׁל מֵת מְמַלֵּא רֹבַע קַב, מְטַמֵּא בְּאֹהֶל. וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל:

תוספות יום-טוב

יד מִן הָעֲצָמִים. כְּלוֹמַר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מֵרֹב בִּנְיָן וְלֹא מֵרֹב מִנְיָן: טו רַשִׁ"י. וְהָא דְּפֵרֵשׁ הָרַ"ב בַּנָּזִיר דְּרֹב בִּנְיָן אוֹ רֹב מִנְיָן מְטַמֵּא אֲפִלּוּ אֵין בָּהֶם רֹבַע קַב. הוּא פֵּרוּשׁ הָרַמְבַּ"ם:

רמב"ם

העיקר אצלנו כי רובע הקב מעצמות המת מטמא באהל ובית שמאי אומרים שאפי' היה זה השעור ממתים הרבה יטמא באהל ובית הלל מתנים בזה שני תנאים האחד שיהיה הרובע קב מגוף אחד וזהו שאמרו מן הגויה והתנאי השני שיהיה באותו הרובע עצמות מיותר מאחד ולא יהיה רוב במנין או בשיעור ורוב המנין הוא מאה ועשרים וחמשה עצמות לפי שמנין עצמות האדם מאתים ושמנה וארבעים כמו שנתבאר בפרק שני מאהלות ושמאי אומר אפילו יהיה רובע מן עצם אחד הוא מטמא באהל. והלכה כבית הלל: