עדיות פרק א משנה יד

כְּלִי חֶרֶס מַצִּיל עַל הַכֹּל, כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַצִּיל אֶלָּא עַל הָאֳכָלִין וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלֵי חָרֶס. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, מִפְּנֵי מָה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָמֵא עַל גַּב עַם הָאָרֶץ, וְאֵין כְּלִי טָמֵא חוֹצֵץ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, וַהֲלֹא טִהַרְתֶּם אֳכָלִים וּמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, כְּשֶׁטִּהַרְנוּ אֳכָלִים וּמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ, לְעַצְמוֹ טִהַרְנוּ. אֲבָל כְּשֶׁטִּהַרְתָּ אֶת הַכְּלִי, טִהַרְתָּ לְךָ וָלוֹ. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי:

ברטנורא

כְּלִי חֶרֶס מַצִּיל עַל הַכֹּל. כְּלִי חֶרֶס הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל מַצִּיל עַל כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ כְּשֶׁהוּא בְּאֹהֶל הַמֵּת, וְלֹא יִטַּמֵּא כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, דִּכְתִיב (בְּמִדְבַּר יט) וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא, הָא יֵשׁ עָלָיו צָמִיד פָּתִיל טָהוֹר הוּא וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, לֹא שְׁנָא כֵּלִים וְלֹא שְׁנָא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין. וּבִכְלִי חֶרֶס הַכָּתוּב מְדַבֵּר, דִּכְתִיב וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ, בְּמִי שֶׁמִּטַּמֵּא דֶּרֶךְ פִּתְחוֹ וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא דֶּרֶךְ גַּבּוֹ: אֵינוֹ מַצִּיל אֶלָּא עַל אֳכָלִין וּמַשְׁקִין וְעַל כְּלֵי חָרֶס. אֲבָל עַל שְׁאָר כֵּלִים אֵינוֹ מַצִּיל כְּדִמְפָרֵשׁ וְאָזֵיל: מִפְּנֵי מָה וְכוּ' מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָמֵא עַל גַּב עַם הָאָרֶץ. שֶׁכָּל הַנִּמְצָא אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ בֵּין כֵּלִים בֵּין אֳכָלִים וּמַשְׁקִין כֻּלָּן בְּחֶזְקַת טְמֵאִין, לְפִי שֶׁאֵינָם בְּקִיאִים בְּהִלְכוֹת טֻמְאָה וְטָהֳרָה וְחוֹשְׁבִין עַל טָמֵא שֶׁהוּא טָהוֹר: וְאֵין כְּלִי טָמֵא חוֹצֵץ. אֵין מַצִּיל מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה אֶלָּא כְּלִי טָהוֹר בִּלְבַד, אֲבָל כְּלִי טָמֵא אֵינוֹ מַצִּיל עַל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, וְכֵלִים שֶׁל עַם הָאָרֶץ הוֹאִיל וּבְחֶזְקַת טְמֵאִים הֵן אֵינָן מַצִּילִין: לְעַצְמוֹ טִהַרְנוּ. לְעַם הָאָרֶץ לְבַדּוֹ טִהַרְנוּ, וְלֹא חָיְשִׁינַן דִּלְמָא אָתֵי חָבֵר לְאִשְׁתַּמּוֹשֵׁי בְהוּ, שֶׁהֲרֵי הֵם בְּדֵלִים מִמַּגָּעָם, וּבְלָאו הָכִי נַמִּי כָּל מַאֲכָלָם טָמֵא, הִלְכָּךְ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין וּכְלֵי חֶרֶס שֶׁאֵין לָהֶם טָהֳרָה בְּמִקְוֶה, כְּשֶׁהָיוּ בְּתוֹךְ צָמִיד פָּתִיל שֶׁל כְּלִי עַם הָאָרֶץ אָמְרִינַן לְהוּ טְהוֹרִים הֵן, וְיִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן הֵן שֶׁמַּחֲזִיקִין כְּלֵיהֶם בְּחֶזְקַת טְהוֹרִים, וְאֵין לָחֹשׁ שֶׁמָּא יִשְׁאַל הֶחָבֵר מֵהֶן וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, שֶׁהֲרֵי הֵן אֶצְלוֹ בְּחֶזְקַת טְמֵאִים וְאֵין לָהֶם טָהֳרָה עוֹלָמִית. אֲבָל בִּכְלֵי שֶׁטֶף דְּאִיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יִשְׁאַל הֶחָבֵר מֵהֶן וְיַטְבִּילֵם וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּלֹא הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי, שֶׁלֹּא יֵדַע שֶׁנִּטְמְאוּ בְּאֹהֶל הַמֵּת, וְחוֹשֵׁב דִּטְבִילָה בְּעָלְמָא סַגִּי לְהוּ לְהַצִּילָם מִטֻּמְאָה שֶׁנִּטְמָאִין אַגַּב עַם הָאָרֶץ, וְהַיְנוּ דִתְנַן טִהַרְתָּ לְךָ וָלוֹ, דְּאָתֵי חָבֵר לְאִשְׁתַּמּוֹשֵׁי בְהוּ, הִלְכָּךְ עָשׂוּ דִּין שָׁוֶה לַכֹּל, וְאָמְרוּ דְּאֵין כְּלִי שֶׁטֶף נִצּוֹל בְּצָמִיד פָּתִיל לֹא בְּשֶׁל חָבֵר וְלֹא בְּשֶׁל עַם הָאָרֶץ. וְאִם בָּאוּ לִגְזֹר שֶׁלְּעוֹלָם כְּלִי חֶרֶס שֶׁל עַם הָאָרֶץ לֹא יַצִּיל בְּצָמִיד פָּתִיל לְפִי שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת טָמֵא וְאֵין כְּלִי טָמֵא מַצִּיל ^יז (אֲבָל שֶׁל חָבֵר יַצִּיל), לֹא הָיוּ עַמֵּי הָאֲרָצוֹת מְקַבְּלִין מֵהֶן, לְפִי שֶׁהֵן סְבוּרִים שֶׁהֵן בְּקִיאִין וְשׁוֹמְרִים כְּלֵיהֶם בְּטָהֳרָה וְכֵלִים שֶׁלָּהֶם מַצִּילִין:

תוספות יום-טוב

יז כְּלוֹמַר אֲבָל שֶׁל חָבֵר יַצִּיל. וְכֵן הוּא בְּהָרַמְבַּ"ם. וְאִם תֹּאמַר וְאַכַּתִּי לֹא לִתַּקְּנוּ בְּחָבֵר כְּלוּם, מַאי אָמַרְתְּ דְּאִי הָכִי לֹא יִשְׁמַע לָנוּ כוּ' לִתַּקֵּן דִּלְהַזּוֹת עֲלֵיהֶם הֶחָבֵר, כִּי הֵיכִי דְּמַטְבִּיל אוֹתָם אַף עַל פִּי שֶׁהָעַם הָאָרֶץ נוֹתֵן לוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. הָא מִלְּתָא מַקְּשֶׁה בַּגְּמָרָא, וּמְשָׁנֵי, טְמֵא מֵת בָּעֵי הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי, וּמָנָא לְשִׁבְעָה יוֹמֵי לֹא מוֹשְׁלִי אֱינָשֵׁי, כְּלוֹמַר, וְאִם כֵּן לֹא נוּכַל לִשְׁאֹל מֵהֶם כְּלֵי שֶׁטֶף, וְזֶה דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר (וְעַיֵּן כֵּלִים פ"ט מ"ב, וְאֳהָלוֹת פ"ה מ"ג). וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

רמב"ם

אמר רחמנא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא ואם היה עליו צמיד פתיל ינצל כל מה שבתוכו מאוכלין ומשקין וכלי חרס ושאר כלים ובגדים ולא יתטמא כלום ממה שבתוכו לא באהל המת ולא באהל השרץ כמו שנבאר ונפרש אותו בפרק ט' ממסכת כלים ומפי הקבלה למדנו שהכלי הנזכר בכאן שיציל בצמיד פתיל הוא כלי חרס וכבר ידעת כי מעקרינו שכל מה שיש אצל עם הארץ טמא על גבי עם הארץ אוכלין ומשקין וכלים ובגדים וכבר קדם מזה עקרים וכללים במסכת חגיגה ועוד יתבארו כל הדינין בזה הענין במקומות ממסכת טהרות ומעקרינו ג"כ כי כלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה ואינו מציל מה שבתוכו ואפי' היה מוקף צמיד פתיל לא יציל מה שבתוכו ויתטמא מה שבתוכו ואפילו לא יתטמא באהל המת הוא טמא אגב עם הארץ ואם אמרנו לעם הארץ האוכלין והמשקין והכלי חרס שהיו תחת צמיד פתיל באהל המת אצלו כבר הציל אותם הצמיד באהל לא יהיה בזה אצלנו ספק שהם טמאים היו וטמאים נשארו ולא נחוש שמא יבקש אותם ממנו תלמיד חכם לפי שתלמידי חכמים יודעים שאוכלי עם הארץ ומשקין וכלי חרס שלו טמאין ואי אפשר לטהרם לעולם לפי שכלי חרס אין להם טהרה אלא שבירה כמו שיתבאר בפרק ראשון מכלים וכמו כן האוכלין טמאין והמשקין טמאין אינן מתטהרין לעולם כמו שנתבאר במקומו במכשירין אבל שאר כל הכלים כלי עץ וכלי מתכות ובגדים יוכל התלמיד חכם לשאול אותם מעם הארץ לפי שיטהר אותם במקוה מפני טומאת עם הארץ וישתמש בהם בקדשים אחר הערב השמש כמו כן נחוש אם נאמר כלי חרס מציל על הכל על עקר דין תורה שישאל התלמיד חכם כלי מעם הארץ ויאמר לו עם הארץ זה כלי טהור כמו שחושב עם הארץ שניצל בצמיד פתיל והוא אינו יודע שכלי חרס המוקף צמיד פתיל לא יציל מה שבתוכו ויטול אותו התלמיד חכם ויחשוב שאותו הכלי אין עליו טומאה זולתי טומאת מגע עם הארץ ויטביל אותו ויעריב שמשו וישתמש בו בקדשים ואותו כלי טמא מת בלי ספק וצריך הזאת שלישי ושביעי לפי שכלי עם הארץ מה שהיה באהל המת אינו חוצץ ולפיכך אמרנו שאינו מציל זולתי אוכלין ומשקין וכלי חרס בלבד שאין שואלין אותן מעם הארץ לפי שהם טמאים אגבן ואין להן טהרה במקוה אבל שאר כלים שאפשר לשאול מהם אינו ידוע שנטמאו באהל המת ואינם נצולים בזה הצמיד פתיל וזו היא הכוונה שכוונו בית שמאי ואמרו כשטהרנו אוכלים ומשקים שבתוכו לעצמו טהרנו וכשטהרת את הכלי טהרת לך ולו ר"ל שנשאל ממנו כלי טהור מטומאת מת ויתן לנו אותו שהוא חושב שניצל בכלי חרס שלו המוקף צמיד פתיל ולפי שאין אנו יכולין לחלק הדינין ולומר שכלי תלמיד חכם מציל את הכלים וכלי עם הארץ אינו מציל אלא על האוכלים ועל המשקין ועל כלי חרס בלבד גזרנו על הכל דרך כלל דין אחד ואמרנו שכלי חרס בין שהוא של עם הארץ או כלי תלמיד חכם דינו שוה לפי שיסתלק ההיזק מצד עם הארץ וכשיהיו אצלו כלי מתכת או כלי עץ או בגדים שהיו באהל המת בצמיד פתיל ידע שלא ניצלו ושהם טמאים במת וכשנבקש אותם ממנו יודיענו בזה ולא יחשוב שהם טהורים ונחשוב אנו שהן טמאין על גב עם הארץ בלבד והוא טמא במת כמו שבארנו ועוד אביא פירוש דברים אלו וענין זה בעצמו בפרק עשירי ממסכת כלים ואשלים דיני זה הענין: