סוכה פרק ד משנה ב

לוּלָב שִׁבְעָה כֵּיצַד, יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, לוּלָב שִׁבְעָה, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים, שִׁשָּׁה:

ברטנורא

לוּלָב שִׁבְעָה. דְּיוֹם רִאשׁוֹן דּוֹחֶה שַׁבָּת, מִשּׁוּם דְּאִית לֵיהּ עִקָּר מִן הַתּוֹרָה בִּגְבוּלִים, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כג) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן ^א: וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים. אִם חָל יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן בִּשְׁאָר יְמֵי הַחֹל, וְנִמְצֵאת שַׁבָּת בְּחֹל הַמּוֹעֵד, לֹא דָּחֵי. וְאַף עַל גַּב דְּכָל שִׁבְעָה הוּא מִן הַתּוֹרָה בַּמִּקְדָּשׁ, הֶעֱמִידוּ חֲכָמִים גְּזֵרָתָם בִּשְׁאָר יְמֵי הֶחָג ^ג הוֹאִיל וְאֵין לָהֶם עִקָּר מִן הַתּוֹרָה בִּגְבוּלִים. וּבְדִין הָיָה דַּאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה יִהְיֶה לוּלָב דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל חָג, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלֹא בְּקִיאִינַן בִּקְבִיעָא דְּיַרְחָא ^ד, וְשֶׁמָּא אֵין זֶה יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, הִלְכָּךְ לֹא דָּחִינַן שַׁבָּת מִסְּפֵיקָא. וְטַעֲמָא דְּגָזְרוּ שֶׁלֹּא לִטֹּל לוּלָב בְּשַׁבָּת, וַהֲרֵי אֵין בִּנְטִילָתוֹ שׁוּם מְלָאכָה אֶלָּא טִלְטוּל בְּעָלְמָא, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל בָּקִי לִלְמֹד הַבְּרָכָה אוֹ סֵדֶר הַנִּעְנוּעִים וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים ^ה, וְהַיְנוּ טַעֲמָא דְּשׁוֹפָר, וְהַיְנוּ טַעֲמָא דִּמְגִלָּה ^ו:

תוספות יום-טוב

א וְלֹא פֵּרֵשׁ מִקְדָּשׁ, שְׁמַע מִינַהּ דַּאֲפִלּוּ בִּגְבוּלִים. רַשִׁ"י: ב שִׁבְעָה כֵּיצַד. וְגִרְסַת הָרֹא"שׁ שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה כֵּיצַד: ג וְאִם תֹּאמַר נִמְצָא בֵּית דִּין מַתְנִין לַעֲקֹר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה, הָא אוֹתְבִינָא בִּיבָמוֹת דַּף צ' וְשָׁנִינַן שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה שָׁאנֵי: ד וּבַגְּמָרָא אִיתָא דְּאַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ יוֹדְעִין לַחְשֹׁב הָעִבּוּר מִכָּל מָקוֹם הָיוּ סוֹמְכִין עַל קְבִיעוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין מַגִּיעִין שָׁם הֲווּ כְּאֵין בְּקִיאִין. וְהַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ דְּמַאי דְּקָאָמַר לֹא בְּקִיאִין, אַף עַל גַּב דְּיָדְעִינַן, עַבוּד רַבָּנָן כְּאִלּוּ לֹא יָדְעִינַן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: ה בַּגְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י הוּא הַדִּין דְּמָצֵי לְמֵימַר וְיוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶלָּא שֶׁבְּרֹב מְקוֹמוֹת וְעִנְיָנִים יֵשׁ לָחוּשׁ לְהַעֲבָרַת אַרְבַּע אַמּוֹת וְאֵין לָחוּשׁ לְהוֹצָאָה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה מֻנָּח בְּכַרְמְלִית כוּ', וְיֵשׁ כָּאן אִסּוּר הַעֲבָרָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים: ו אַגְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ קָאֵי, אֲבָל מִשּׁוּם דְּלֹא בְּקִיאִין לֹא שַׁיָּךְ לְעִנְיַן מְגִלָּה, דְּכֵיוָן דְּמִדִּבְרֵיהֶם הִיא, וַאֲפִלּוּ הָיִנוּ בְּקִיאִין לֹא הָיָה דּוֹחֶה שַׁבָּת:

רמב"ם

לולב שבעה כיצד כו': הלולב נטילתו חובה מה"ת ביום הראשון בכל העולם ונטילתו חובה כל שבעת הימים במקדש בלבד וכן הוא לשון התורה ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ואמר השם ולקחתם לכם ביום הראשון ואפי' בגבולין ומה שחייב שלא ליטול הלולב בזמן הזה בשבת ביו"ט הראשון כדי שלא נחדש דבר והוא כי אנו לא היינו נוטלין אותו בחו"ל ביום הראשון שחל להיות בשבת בזמן שבהמ"ק קיים לפי שלא היינו יודעים באמת ר"ח המכוון לקביעות ב"ד של א"י והדבר על הענין הראיה והעיבור שהוא בידינו אולי נחבר בו חיבור מיוחד לבאר בו מה שנסתר על רוב בני אדם ומה שחייב לאסור נטילת הלולב בשבת שבתוך החג אפי' במקדש גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברה"ר ולא עשינו הגזירה ביו"ט הראשון כי מצותו כל כך חזקה עד שהיא חובה ואפי' בגבולין כמו שנתננו העיקר: