תענית פרק ג משנה ח

עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָבֹא עַל הַצִּבּוּר, מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן, חוּץ מֵרוֹב גְּשָׁמִים. מַעֲשֶׂה שֶׁאָמְרוּ לוֹ לְחוֹנִי הַמְעַגֵּל, הִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּרְדוּ גְשָׁמִים. אָמַר לָהֶם, צְאוּ וְהַכְנִיסוּ תַנּוּרֵי פְסָחִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִמּוֹקוּ. הִתְפַּלֵּל, וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים. מֶה עָשָׂה, עָג עוּגָה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ. נִשְׁבָּע אֲנִי בְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן, עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ. הִתְחִילוּ גְּשָׁמִים מְנַטְּפִין. אָמַר, לֹא כָךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי בוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. הִתְחִילוּ לֵירֵד בְּזָעַף. אָמַר, לֹא כָךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן, בְּרָכָה וּנְדָבָה. יָרְדוּ כְתִקְנָן, עַד שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁהִתְפַּלַלְתָּ עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּרְדוּ כָּךְ הִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּלְכוּ לָהֶן. אָמַר לָהֶן, צְאוּ וּרְאוּ אִם נִמְחֵת אֶבֶן הַטּוֹעִים. שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח, אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִדּוּי. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ, שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ כְּבֵן שֶׁהוּא מִתְחַטֵּא עַל אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ. וְעָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר (משלי כג), יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ:

ברטנורא

חוּץ מֵרוֹב גְּשָׁמִים. לֹא שֶׁיָּרְדוּ הַרְבֵּה כָּל כָּךְ שֶׁמְּקַלְקְלִין אֶת הַתְּבוּאָה, אֶלָּא שֶׁכְּבָר יָרְדוּ הַרְבֵּה שֶׁאֵין צְרִיכִין לָהֶן עוֹד וְהֵן לְטֹרַח עַל בְּנֵי אָדָם: תַּנּוּרֵי פְסָחִים. שֶׁל חֶרֶס הֵם וּמִטַּלְטְלִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם: שֶׁלֹּא יִמּוֹקוּ. בַּגְּשָׁמִים: עָג עוּגָה. רָשַׁם בַּקַּרְקַע רֹשֶׁם עָגֹל כְּעֵין עוּגָה ^כה: גִּשְׁמֵי בוֹרוֹת. גְּשָׁמִים בְּשֶׁפַע לְמַלֹּאת בּוֹרוֹת: אִם נִמְחֵת. אִם כֻּלָּהּ מְכֻסָּה בְּמַיִם: אֶבֶן טוֹעִים. אֶבֶן הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁכָּל מִי שֶׁמּוֹצֵא מְצִיאָה הָיָה עוֹמֵד עָלֶיהָ וּמַכְרִיז מְצִיאָה מָצָאתִי, וּבָאִין בְּעָלֶיהָ וְנוֹתְנִין סִימָנֶיהָ וְנוֹטְלִין אוֹתָהּ. וְאוֹתָהּ אֶבֶן נִקְרֵאת אֶבֶן טוֹעִים. וּמָצָאתִי כָּתוּב שֶׁהָיְתָה גְבוֹהָה מְאֹד וְלֹא הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁתִּתְכַּסֶּה בִגְשָׁמִים אֶלָּא אִם כֵּן בָּא מַבּוּל לָעוֹלָם: נִדּוּי. שֶׁמְּנַדִּין עַל כְּבוֹד הָרַב ^כט: מִתְחַטֵּא. מִתְגַּעְגֵּעַ ^ל:

תוספות יום-טוב

כ שֶׁלֹּא תָבֹא. לִישְׁנָא מַעַלְיָא נָקֵיט. רַשִׁ"י: כא חוּץ כוּ'. לְפִי שֶׁאֵין מִתְפַּלְּלִין עַל רֹב טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר [מַלְאָכִי ג] עַד בְּלִי דַי, עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר דַּי. גְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ הָרַ"ן וְכֵיוָן שֶׁכָּךְ מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכְּשֶׁהוּא נַעֲנֶה לְעַמּוֹ מַשְׁפִּיעַ לָהֶם מִטּוּבוֹ עַד שֶׁיִּבְלוּ כוּ', אֵין מִתְפַּלְּלִין עֲלֵיהֶם: כב תַּנּוּרֵי כוּ'. שֶׁהֵם בַּחֲצֵרוֹת. רַשִׁ"י: כג שֶׁלֹּא יִמּוֹקוּ. בָּטוּחַ הָיָה בִתְפִלָּתוֹ שֶׁיֵּרְדוּ גְשָׁמִים הַרְבֵּה, הָרַ"ן: כד עוּגָה. כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה חֲבַקּוּק הַנָּבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר (חֲבַקּוּק ב) עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה, פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י כְּמִין בֵּית הָאֲסוּרִים עָשָׂה וְיָשַׁב: כה רַשִׁ"י. לְפִי שֶׁעַל יְדֵי רְשִׁימַת הָעֲגֻלָּה נַעֲשֵׂית מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ כְּמִין עוּגָה: כו וּנְדָבָה. רָצוֹן וְעַיִן יָפָה. רַשִׁ"י: כז מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. הֲדָא אָמְרָה הַר הַבַּיִת מְקוּרֶה הָיָה, וְתָנֵי כֵן אַסְטָיו לִפְנִים מֵאַסְטָיו הָיָה. יְרוּשַׁלְמִי: כח אִם נִמְחֵת. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְאֶבֶן שֶׁתִּמָּחֶה, כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל עַל רֹב הַטּוֹבָה. הָרַ"ן. וּבַבְּרַיְתָא, הֵבִיאוּ לוֹ פַּר הוֹדָאָה, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כוּ' יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים וִיהֵא רֶוַח בָּעוֹלָם, מִיָּד נָשְׁבָה הָרוּחַ כוּ': כט שֶׁהִטִּיחַ דְּבָרִים וְאָמַר לֹא כָךְ כוּ'. רַשִׁ"י. וּבַבְּרַיְתָא, שֶׁאִלּוּ שָׁנִים כִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ שֶׁמַּפְתְּחוֹת גְּשָׁמִים בְּיָדוֹ, לֹא נִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל עַל יָדֶיךָ, דְּאֵלִיָּהוּ נִשְׁבַּע דְּלֹא יֵרְדוּ וְאַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ שֶׁיֵּרְדוּ, וְנִמְצָא דְּזֶה אוֹ זֶה בָּא לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא: ל וּלְשׁוֹן אֲרָמִית הִיא. כִּי הַיְלָדִים רַכִּים [בְּרֵאשִׁית לג], תַּרְגּוּם אַרוּם טַלְיָא מְחַטְיָין:

רמב"ם

על כל צרה שלא תבא על הצבור מתריעין כו': עג עוגה כמו עגול. ואבן התועים היא אבן גדולה שהיתה בירושלים וכל מי שהיה מוצא מציאה עולה עליה ומכריז כדי שישמעו בעליה וחזרו לו אבידתו ולפיכך נקראת אבן התועים. ורוצה באמרו נמחית שכסו המים עצם האבן: וגמר המעשה כי הוא התפלל והתודה על חטאתיו ומיד נסתלק המטר והיה הדבר קשה לשמעון בן שטח כמו שתראה והוא ענין ראייתו שהביא בזה המעשר ופירוש מתחטא מגעגע: