בבא קמא פרק ג משנה ד שְׁנֵי קַדָּרִין שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין זֶה אַחַר זֶה, וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל, וְנִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן, הָרִאשׁוֹן חַיָּב בְּנִזְקֵי שֵׁנִי: ברטנורא הָרִאשׁוֹן חַיָּב בְּנִזְקֵי שֵׁנִי. וּכְגוֹן שֶׁהָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד וְלֹא עָמַד, דְּפוֹשֵׁעַ הוּא. אֲבָל לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד, פָּטוּר טז, דְּהָא קָיְמָא לָן נִתְקַל לָאו פּוֹשֵׁעַ הוּא: תוספות יום-טוב טז וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְהִיר לָזֶה שֶׁנִּתְקַל בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָרוּד בְּנַפְשׁוֹ. גְּמָרָא: רמב"ם שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה כו': זהו כשיהיה יכול הנופל לקום ולא קם אלא (שעמד) [נשאר] מושכב עד שנכשל בו זולתו ולכן הוא אם לא היה יכול לקום ונכשל בו זולתו לא יתחייב כמו שבארנו נתקל אנוס הוא: