בבא מציעא פרק ב משנה א

אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז. אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, מָצָא פֵרוֹת מְפֻזָּרִין, מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְעִגּוּלֵי דְבֵלָה, כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם, מַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר, וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן, וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי, חַיָּב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד. מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס, כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כָּל כְּלֵי אֶנְפּוֹרְיָא אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז:

ברטנורא

אֵלּוּ מְצִיאוֹת. מָצָא פֵרוֹת מְפֻזָּרִים. סְתָמָן נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים ^א וְהֶפְקֵר הֵם: מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת. הוֹאִיל וְאֵין לָהֶם סִימָן נִכָּר, כְּבָר אִיַּאוּשֵׁי אִיַּאַשׁ וְהֶפְקֵר הֵן. וְהַיְנוּ טַעֲמָא דְּכֻלְּהוּ: כְּרִיכוֹת. עֳמָרִים קְטַנִּים ^ב: בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. שֶׁהַכֹּל דָּשִׁים עֲלֵיהֶם, וַאֲפִלּוּ הָיָה בָּהֶן סִימָן, נִפְסָד ^ג: שֶׁל נַחְתּוֹם. אֵין בָּהֶם סִימָן, שֶׁכֻּלָּם שָׁוִים. אֲבָל שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת יֵשׁ לָהֶם סִימָן: הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן. לַאֲפוֹקֵי הַבָּאוֹת מִבֵּית הָאֻמָּן, כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא: וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן. צֶמֶר צָבוּעַ אַרְגָּמָן, וּמָשׁוּךְ כְּמִין לָשׁוֹן: מָצָא עִגּוּל. שֶׁל דְּבֵלָה: אֶנְפּוֹרְיָא. כֵּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא שְׂבַעְתָּן הָעַיִן ^ז וְאֵין לַבְּעָלִים בָּהֶם טְבִיעַת עַיִן. שֶׁפְּעָמִים שֶׁמַּחֲזִירִים אֲבֵדָה בִּטְבִיעוּת עֵינָא, כְּגוֹן לְצוּרְבָּא מֵרַבָּנָן דְּלֹא מְשַׁנֵּי בְּדִבּוּרֵיהּ. וְאִלּוּ הַכֵּלִים שֶׁיָּדוּעַ שֶׁאֵין לְבַעֲלֵיהֶן בָּהֶן טְבִיעוּת עַיִן אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. וְאֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁמְּצָאָן אֶחָד אֶחָד. אֲבָל מְצָאָן שְׁנַיִם שְׁנַיִם חַיָּב לְהַכְרִיז ^ח, דְּמִנְיָנָא הָוֵי סִימָן. וְהַמּוֹצֵא מְצִיאָה בִּסְרַטְיָא ^ט וּפְלַטְיָא ^י גְּדוֹלָה בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ נָכְרִים, אֲפִלּוּ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז. וּבְעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל, חַיָּב לְהַכְרִיז:

תוספות יום-טוב

א הָרַמְבַּ"ם. וּפֵרְשׁוּ דְּטַעֲמוֹ דְּאַגַּב יְקָרַיְהוּ וַחֲשִׁיבוּתַיְהוּ מְמַשְׁמֵשׁ בְּהוּ בְּכָל שָׁעָה, וְיָדַע שֶׁנָּפְלוּ מִמֶּנּוּ, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא בָּא וּנְטָלָן וַדַּאי נִתְיָאֵשׁ, לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן וַהֲרֵי הֵן הֶפְקֵר. וּבְמָעוֹת מְפֻזָּרוֹת מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְּאָדָם מְמַשְׁמֵשׁ בְּכִיסוֹ בְּכָל שָׁעָה. וְכֵן בְּכֻלָּן. וְכֵיוָן שֶׁאֵין בָּהֶן סִימָן מִתְיָאֵשׁ מִיָּד, שֶׁגַּם בִּמְקוֹמָן אֵין סִימָן, שֶׁלְּכָל אֵלּוּ אֵין דֶּרֶךְ לְהַנִּיחָן עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְדֶרֶךְ נְפִילָה בָּאוּ שָׁם וְאֵין יָדוּעַ מְקוֹמָן: ב כְּמוֹ מְאַלְּמִים אֲלוּמִים [בְּרֵאשִׁית לז], מְתַרְגֵּם בַּיְרוּשַׁלְמִי מְכַּרְכִין כְּרִיכִין. רַשִׁ"י. וְדַוְקָא קְטַנִּים, דְּאִלּוּ גְּדוֹלִים הָוֵי מָקוֹם סִימָן: ג וּלְפִיכָךְ מָקוֹם נַמִּי לֹא הָוֵי סִימָן, דְּמִתְגַּלְגְּלֵי בְּרַגְלֵי אָדָם וּבְהֵמָה וְאֵינָם נִמְצָאוֹת בַּמָּקוֹם שֶׁנָּפְלוּ תְּחִלָּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: ד בָּשָׂר. מוֹקֵי בַּגְּמָרָא כְּשֶׁנָּהֲגוּ הַטַּבָּחִים לַעֲשׂוֹת הַחֲתִיכוֹת שָׁוִים בַּמִּשְׁקָל: ה מִמְּדִינָתָן. כְּמוֹת שֶׁהֵן גְּזוּזוֹת כִּשְׁאָר כָּל גִּזּוֹת הַמְּדִינָה, לַאֲפוֹקֵי הַבָּאוֹת מִבֵּית הָאֻמָּן כוּ'. רַשִׁ"י: ו חֶרֶס. כְּגוֹן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִתְּנָם בְּתוֹכוֹ אֶלָּא מֵאֵלָיו נָפַל לְתוֹכָן קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה דַּהֲוֵי סִימָן, לְפִי שֶׁלִּפְעָמִים יִתֵּן אֶל לִבּוֹ לִזְכֹּר שֶׁהוּא בְּתוֹכוֹ וְאוֹמֵר אוֹתוֹ לְסִימָן. טוּר: ז וּלְשׁוֹן אֶנְפּוֹרְיָא נוֹטְרִיקוֹן אֵין פֹּה רְאָיָה. רַשִׁ"י. וּלְשׁוֹן טְבִיעַת עַיִן מֻרְגָּל בַּגְּמָרָא. וְנִרְאֶה לִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן מִקְרָא (יִרְמְיָה לח) הָטְבְּעוּ בַבֹּץ, וְהַמְכֻוָּן שֶׁעַל יְדֵי שֶׁשְּׂבַעְתָּן הָעַיִן הָוֵי כְּאִלּוּ טָבַע וְנִשְׁקַע בַּכְּלִי עַד שֶׁמַּכִּירוֹ הֵיטֵב הֵיטֵב: ח וְהִקְשָׁה הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה מַאי שְׁנָא מִמְּצָאָן מַטְבְּעוֹת דְּבָעִינַן שְׁלֹשָׁה כְּדִתְנַן לְקַמָּן. וְתֵרֵץ הָרְמָ"א דְּדַוְקָא מַטְבְּעוֹת שֶׁדַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לָשֵׂאת אֶצְלָן מָעוֹת וְדַרְכָּן לְאַבְּדָן דֶּרֶךְ נְפִילָה, לְכָךְ בָּעֵי כְּמִגְדָּל, אֲבָל מְחָטִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאֵין דַּרְכָּן לָשֵׂאתָן אֶלָּא הַצָּרִיךְ לָהֶן, וְהוּא יוֹדֵעַ וּמְדַקְדֵּק בַּמִּנְיָן, וְעַל כֵּן הָוֵי סִימָן: ט מָקוֹם שֶׁהוֹלְכִין שָׁם רַבִּים תָּדִיר, וְהוּא דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ: י שׁוּק גָּדוֹל שֶׁל מִקָּח וּמִמְכָּר:

רמב"ם

אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז כו': רבי יהודה אומר כל מה שיהיה בו סימן יכריז לפי שאפשר לבעליו שיאמר אותו סימן ויחזיר לו את שלו: וכלי אנפוריא הם כלים חדשים שלא נשתמשו ביד הבעלים בענין שיוכלו להכירם שאם נשתמשו בהם עד שיוכלו להכירם יש להראותם לאותו שטען שאבדן ואם הכירן יחזרו אותם לו אם האיש נאמן כמו שאמרו שתלמיד חכם הגון יחזירו לו אבדתו בטביעת עינא ולפי שזה לא נשתמש עד שיהיה לבעליו בהן טביעת עין אינו חייב להכריז: וכשימצא מהם שנים או יותר כמו שני מחטין או שני שפודין וכיוצא בהן מן המנין הוא סימן וחייב להכריז וכל זה כשימצא ברשות היחיד שמעטים עוברים בהם אבל מי שמצא דבר בסרטיא ופלטיא גדולה אפילו היה דבר שיש בו סימן הרי הוא שלו ובלבד שיהיה המקום רוב כנענים אבל אם רוב ישראל יכריז והלכה כרבי יהידה והלכה כרבי שמעון בן אלעזר: