בבא מציעא פרק ב משנה ד

מָצָא בַחֲנוּת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַתֵּבָה וְלַחֶנְוָנִי, שֶׁל חֶנְוָנִי. לִפְנֵי שֻׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַכִּסֵּא וְלַשֻּׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ לַשֻּׁלְחָנִי. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ חֲבֵרוֹ פֵּרוֹת, וּמָצָא בָהֶן מָעוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אִם הָיוּ צְרוּרִין, נוֹטֵל וּמַכְרִיז:

ברטנורא

מָצָא בַחֲנוּת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן מַיְרֵי. דְּהַהוּא דְּנָפַל מִנֵּיהּ מִיָּאֵשׁ, שֶׁהַכֹּל נִכְנָסִים לְשָׁם: בֵּין תֵּבָה. שֶׁהַחֶנְוָנִי יוֹשֵׁב לְפָנֶיהָ, וְתָמִיד נוֹטֵל מִמֶּנָּה, וְנוֹתֵן לְפָנָיו וּמוֹכֵר, וּמָעוֹת שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ נוֹתֵן בְּתוֹכָהּ, וְלֹא נָפַל שׁוּם דָּבָר אֶלָּא מִיַּד חֶנְוָנִי: לִפְנֵי שֻׁלְחָנִי הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. דְּאָמְרִינַן מִן הַבָּאִים לְהַחֲלִיף מָעוֹת נָפְלוּ, שֶׁהֲרֵי הַשֻּׁלְחָן מַפְסִיק בֵּין שֻׁלְחָנִי לַמָּעוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ, וְאִם מִן הַשֻּׁלְחָנִי הֵם הָיָה לָהֶם לְהִמָּצֵא בֵּינוֹ וְלַכִּסֵּא שֶׁהַשֻּׁלְחָן מֻנָּח עָלָיו: הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ וְכוּ'. וּכְגוֹן שֶׁחֲבֵרוֹ זֶה תַּגָּר שֶׁלָּקַח תְּבוּאָה זוֹ ^כג אוֹ פֵרוֹת הַלָּלוּ מֵאֲנָשִׁים הַרְבֵּה וְלֹא יְדִיעַ דְּמַאן נִינְהוּ, וְכֵיוָן דְּלֵית בְּהוּ סִימָן נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. אֲבָל אִם זֶה שֶׁמָּכַר אֶת הַפֵּרוֹת לִקְּטָן הוּא עַצְמוֹ ^כד מִן הַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ, שֶׁוַּדַּאי הַמָּעוֹת הַלָּלוּ שֶׁלּוֹ הֵן, חַיָּב לְהַחֲזִיר: וְאִם הָיוּ צְרוּרִים. הַקֶּשֶׁר אוֹ מִנְיָן שֶׁלָּהֶם הָוֵי סִימָן:

תוספות יום-טוב

כב לִפְנֵי כוּ'. וְלֹא קָתָנֵי מָצָא בַּשֻּׁלְחָן כִּדְקָתָנֵי מָצָא בַּחֲנוּת, לוֹמַר אֲפִלּוּ מֻנָּחִים עַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן. גְּמָרָא. וְטַעְמָא שֶׁדֶּרֶךְ הַבָּאִים לְהַחֲלִיף לִתֵּן מָעוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּחֲנוּת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַבָּאִים לִקְנוֹת לִתֵּן חֶפְצֵיהֶם עַל הַתֵּבָה. טוּר: כג וְתַגָּר עַצְמוֹ נַמִּי, אֶלָּא דְּלֹא פְּסִיקָא לֵיהּ, דְּאִם מָצָא קֹדֶם שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי לְעָרֵב עִם פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת, חַיָּב לְהַחֲזִיר, דְּלֹא מְיָאֵשׁ. תּוֹסָפוֹת: כד וְדָשָׁן בְּעַצְמוֹ, וְאִי נַמִּי עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, דְּמַה שֶּׁקָּנָה עֶבֶד קָנָה רַבּוֹ. אֲבָל דָּשָׁן עַל יְדֵי אֲחֵרִים, דִּלְמָא מִנַּיְהוּ נָפַל. גְּמָרָא:

רמב"ם

מצא בחנות הרי אלו שלו בין התיבה ולחנוני כו': כבר בארנו אנחנו פעמים רבות כי שולחני שם המצרף ומחליף כסף וזהב במעות וכסא שלו היא התיבה שישים עליה מעותיו: ואמרו מצא בתוכו מעות הרי אלו שלו אין זה אלא כשיהיו אותן הפירות מאיש שאסף אותן הפירות הצריך להם בידיו ומקרקע שלו וידוע שהוא שלו ולכך חייב (להכריז) [צ"ל להחזיר]: