בבא מציעא פרק ב משנה ו

וְעַד מָתַי חַיָּב לְהַכְרִיז. עַד כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בוֹ שְׁכֵנָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שָׁלשׁ רְגָלִים, וְאַחַר הָרֶגֶל הָאַחֲרוֹן שִׁבְעָה יָמִים, כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ שְׁלשָׁה וְיַחֲזֹר שְׁלשָׁה וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד:

ברטנורא

שְׁכֵנָיו. שְׁכֵנֵי מָקוֹם שֶׁנִּמְצֵאת בּוֹ הָאֲבֵדָה, שֶׁמָּא שֶׁלָּהֶן הִיא: כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ כָּל אֶחָד לְבֵיתוֹ בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים. מִשֶּׁיִּשְׁמַע הַהַכְרָזָה, וְיֵדַע אִם אָבַד לוֹ כְלוּם, וְאִם יִרְאֶה שֶׁאָבַד יַחֲזֹר שְׁלֹשָׁה וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד אֲנִי אִבַּדְתִּי וְאֵלּוּ סִימָנֶיהָ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַכְרִיזִין בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וּמִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין דְּאָמְרֵי אֲבֵדְתָא לְמַלְכָּא, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא מוֹדִיעַ לִשְׁכֵנָיו וְלִמְיֻדָּעָיו וְדַיּוֹ:

תוספות יום-טוב

כו שְׁלֹשָׁה. בַּגְּמָרָא רָמִינַן אַמִּשְׁנָה ג' פֶּרֶק קַמָּא דְּתַעֲנִית, דִּתְנַן חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לִנְהַר פְּרָת. וּמְשָׁנִינַן לֹא הִטְרִיחוּ רַבָּנָן בַּאֲבֵדָה יוֹתֵר מִדַּאי שֶׁיְּהֵא שׁוֹהֶה יוֹתֵר מִשִּׁבְעָה יָמִים:

רמב"ם

ועד מתי חייב להכריז עד כדי שידעו בו שכניו כו': עד האחרון שמיני של חג יכריז אחריו שבעת ימים כדי שילך האיש ההוא שאבד האבדה לביתו וידרוש חפציו ויראה איזה חפץ יחסר לו וישוב וימצא שמכריז ויתן סימן מה שאבד לו והלכה כרבי יהודה וכל זה כשהיה המלכות לישראל אבל היום יכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואם הכותי אנס ומתירא שמא יקחו מה שמצא ויעלילו לשר אינו חייב להודיע אלא לשכניו וחבריו בלבד: