בבא מציעא פרק ב משנה ז

אָמַר אֶת הָאֲבֵדָה וְלֹא אָמַר סִימָנֶיהָ, לֹא יִתֶּן לוֹ. וְהָרַמַּאי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנֶיהָ, לֹא יִתֶּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב) עַד דְּרשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, עַד שֶׁתִּדְרשׁ אֶת אָחִיךָ אִם רַמַּאי הוּא אִם אֵינוֹ רַמָּאי. כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל. וְדָבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יִמָּכֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ, רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. מַה יְּהֵא בַדָּמִים. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן:

ברטנורא

כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל. אִם הָאֲבֵדָה דָּבָר שֶׁיְּכוֹלִים לְהַאֲכִילוֹ אֶת שְׂכַר מַעֲשָׂיו, כְּגוֹן שׁוֹר וַחֲמוֹר: יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל. וְלֹא יִמְכֹּר אוֹתוֹ הַמּוֹצֵא, שֶׁכָּל אָדָם נוֹחַ לוֹ בִּבְהֶמְתּוֹ שֶׁהִכִּירָה בּוֹ כְּבָר וְלִמְּדָהּ לִרְצוֹנוֹ. וְאֵינוֹ חַיָּב לְהִטָּפֵל בָּהּ לְעוֹלָם, אֶלָּא תַּרְנְגֹלֶת וּבְהֵמָה גַסָּה מְטַפֵּל בָּהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. עֲגָלִים וּסְיָחִים ^כז שֶׁל רְעִיָּה, כְּלוֹמַר שֶׁאֵין מְגַדְּלִים אוֹתָם לְפַטֵּם, וְכֵן גְּדָיִים וּטְלָאִים, מְטַפֵּל בָּהֶם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. וַעֲגָלִים שֶׁל פִּטּוּם מְטַפֵּל בָּהֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם. אֲוָזִין וְתַרְנְגֹלִים זְכָרִים, הַקְּטַנִּים מְטַפֵּל בָּהֶן שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְהַגְּדוֹלִים שֶׁאוֹכְלִים הַרְבֵּה מְטַפֵּל בָּהֶן שְׁלֹשָׁה יָמִים. מִכָּאן וָאֵילָךְ לוֹקֵחַ אוֹתָם הוּא לְעַצְמוֹ בְּשׁוּמָא כְּפִי שָׁוְיָן ^כח, אוֹ מוֹכְרָן לַאֲחֵרִים וּמֵנִיחַ הַדָּמִים אֶצְלוֹ: לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. כֵּיוָן דְּשָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְאִשְׁתַּמּוּשֵׁי בְּהוּ, אַף עַל גַּב דְּלֹא אִשְׁתַּמֵּשׁ בְּהוּ כְּמַאן דְּאִשְׁתַּמֵּשׁ דָּמֵי, וְחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן ^כט. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי טַרְפוֹן בִּדְמֵי אֲבֵדָה שֶׁמָּכַר ^ל. אֲבָל מָעוֹת עַצְמָן שֶׁל אֲבֵדָה, כְּגוֹן שֶׁמָּצָא מָעוֹת בַּכִּיס אוֹ שְׁלֹשָׁה מַטְבְּעוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם כְּלָל:

תוספות יום-טוב

כז פֵּרוּשׁ, בְּנֵי אֲתוֹנוֹת: כח רְצוֹנוֹ לוֹמַר בְּמַה שֶּׁכָּתַב בַּשּׁוּמָא, שֶׁצָּרִיךְ בֵּית דִּין, כְּדַעַת הָרְמָ"ה: כט וַאֲפִלּוּ בְּאֳנָסִין. דִּכְשׁוֹאֵל הָוֵי כְּשֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּהוּ. וְהָא דִתְנַן אָבְדוּ, שֶׁטָּבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם. גְּמָרָא: ל הוֹאִיל וְטָרַח בְּהוּ. גְּמָרָא:

רמב"ם

אמר את האבדה ולא אמר סימניה לא יתן לו כו': כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל כו': עושה ואוכל לא שיעמוד כן לעולם אבל יש לו זמן קבוע כפי דבר המצוי אם היתה בהמה גסה יטריח להטפל בה שנים עשר חדש וכמו כן התרנגולת ואם בהמה דקה כלומר צאן וגדיים ועגלים של מרעה ואינם של מרבק ועיירים יטרח וישתמש בהם ויאכילם שלשה חדשים אם היה הדבר מצוי. אווזים של מים מטפל בהן שלשים יום ואחר הזמנים האלה יקבל דמיהן על עצמו והלכה כר' טרפון בדמי אבדה כמו שזכרנו בכאן אבל מעות אבדה עצמה לא ישתמש בהן כלל: