בבא מציעא פרק ב משנה ח

מָצָא סְפָרִים, קוֹרֵא בָהֶן אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, גּוֹלְלָן. אֲבָל לֹא יִלְמֹד בָּהֶן בַּתְּחִלָּה, וְלֹא יִקְרָא אַחֵר עִמּוֹ. מָצָא כְסוּת, מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְשׁוֹטְחָהּ לְצָרְכָּהּ, אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ. כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחֹשֶׁת, מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְצָרְכָּן, אֲבָל לֹא לְשָׁחֳקָן. כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית, לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. מָצָא שַׂק אוֹ קֻפָּה, וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטֹּל, הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל:

ברטנורא

אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. שֶׁמִּתְעַפְּשִׁין כְּשֶׁשּׁוֹהִין מִלְּפָתְחָן. וְכָל סִפְרֵיהֶן הָיוּ עֲשׂוּיִין כְּעֵין גִּלָּיוֹן: גּוֹלְלָן. מִתְּחִלָּתָן לְסוֹפָן, שֶׁיִּכָּנֵס בָּהֶם הָאֲוִיר: בַּתְּחִלָּה. מַה שֶּׁלֹּא לָמַד מֵעוֹלָם. לְפִי שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁהוֹתָן לְפָנָיו ^לא: וְלֹא יִקְרָא אַחֵר עִמּוֹ. לְפִי שֶׁזֶּה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְנִקְרָע: שׁוֹטְחָהּ לְצָרְכָּהּ. לִשְׁלֹט בָּהּ אֲוִיר, שֶׁלֹּא תֹאכַלֶּנָּה עָשׁ: לְצָרְכָּן. שֶׁמִּתְעַפְּשִׁים בַּקַּרְקַע. שֶׁצָּרִיךְ לְתִתָּן בַּקַּרְקַע, דְּזוֹ הִיא שְׁמִירָתָן. וּלְפִיכָךְ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם לִפְרָקִים: אֲבָל לֹא לְשָׁחֳקָן. וְלֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן זְמַן אָרֹךְ עַד שֶׁיִּשְׁחָקֵם: לֹא יִגַּע בָּהֶן. זָהָב אֵינוֹ מִתְעַפֵּשׁ בָּאָרֶץ. וְכֵן זְכוּכִית. וְעוֹד שֶׁהוּא נוֹחַ לְהִשָּׁבֵר: שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטֹּל. דָּבָר שֶׁגְּנַאי הוּא לוֹ ^לג. וְהַתּוֹרָה אָמְרָה וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם, כְּגוֹן זָקֵן וְאֵינוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ:

תוספות יום-טוב

לא וְהָנֵי מִלֵּי בְּסִפְרֵי תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. שֶׁמִּי שֶׁלָּמַד בָּהֶן כְּבָר דַּי לוֹ בִּקְרִיאָה בְּעָלְמָא, וּמִי שֶׁלּוֹמֵד בָּהֶן תְּחִלָּה צָרִיךְ לִטְרֹחַ יוֹתֵר וְעַל יְדֵי טִרְחוֹ הֵם מִתְקַלְקְלִים. אֲבָל עַכְשָׁיו שֶׁנּוֹהֲגִים לִכְתֹּב הַגְּמָרָא וּמִי שֶׁלָּמַד פִּרְקוֹ מֵאָה פְעָמִים צָרִיךְ עִיּוּן גָּדוֹל כְּבַתְּחִלָּה, וְאַדְּרַבָּא כָּל מִי שֶׁהוּא יוֹתֵר בָּקִי צָרִיךְ עִיּוּן יוֹתֵר גָּדוֹל בַּהֲלָכוֹת הַצְּרִיכוֹת לַשְּׁמוּעוֹת שֶׁלּוֹ, וַהֲרֵי הוּא כְּלוֹמֵד בַּתְּחִלָּה. נִמּוּקֵי יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן: לב לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. אֲבָל טְפֵי לֹא, שֶׁמִּתְקַלְקְלִים. טוּר: לג שֶׁאָדָם חָשׁוּב הוּא, וְאֵין דַּרְכּוֹ לִטֹּל קֻפָּה שֶׁלּוֹ לְהַכְנִיסָהּ מִן הַחוּץ לְבַיִת שָׁמוּר. רַשִׁ"י:

רמב"ם

מצא ספרים קורא בהן אחד לשלשים יום כו': בגדי הצמר צריך לנערם כדי שלא ירקיבו ויתקלקלו אבל בגדי הפשתן לא יגע בהן כלל וכלי זהב וזכוכית אינם מעלים חלודה לעולם לפיכך לא יגע בהן לפי שאינם צריכין להשתמש בהם כדי שימנעם מן החלודה. ואמרו אין דרכו ליטול הוא שיהיה זקן ואינה לפי כבודו לפי שאינו ראוי להתבזות החכמה והרמז לזה מה שנאמר והתעלמת מהם כאלו צוה שיתעלם מהם בענין מן הענינים והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל פעמים שאתה מתעלם: