בבא מציעא פרק ב משנה יא

אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת אָבִיו, אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת, שֶׁאָבִיו הֱבִיאוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אָבִיו חָכָם, שֶׁל אָבִיו קוֹדֶמֶת. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשְּׂאוֹי, מֵנִיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ. וְאַחַר כָּךְ מֵנִיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשֶּׁבִי, פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם הָיָה אָבִיו חָכָם, פּוֹדֶה אֶת אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ:

ברטנורא

אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת. דְּאָמַר קְרָא (דְּבָרִים טו) אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן, הִזָּהֵר שֶׁלֹּא תִהְיֶה אַתָּה אֶבְיוֹן: שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רַבּוֹ מֻבְהָק, שֶׁלָּמַד רֹב חָכְמָתוֹ מִמֶּנּוּ ^מח. וְכֵן כָּל הָנָךְ רַבּוֹ דְּאָמְרִינַן בְּמַתְנִיתִין שֶׁקוֹדְמִין לְאָבִיו, אֵינָן אֶלָּא בְּרַבּוֹ מֻבְהָק:

תוספות יום-טוב

מח אִם מִקְרָא מִקְרָא וְאִם מִשְׁנָה מִשְׁנָה וְאִם גְּמָרָא גְּמָרָא. רַשִׁ"י. וּמֻבְהָק, לְשׁוֹן תַּרְגּוּם, מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ [שְׁמוּאֵל ב כב] מִזִּיו יְקָרֵיהּ מַבְהִיקִין שְׁמֵי שְׁמַיָּא כוּ'. וְנִרְאֶה לִי שֶׁמִּלַּת מֻבְהָק מוּסָב עַל הַתַּלְמִיד. וְאָמְרָם בְּעַלְמָא סִימָן מֻבְהָק מוּסָב עַל הַסִּימָן שֶׁהוּא בָּהִיר וְנֹגַהּ לוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: מט מַשְּׂאוֹי. וּלְעִנְיָן אִם אָבִיו חָכָם אוֹ שָׁקוּל כְּרַבּוֹ, מַחֲלֹקֶת הַפּוֹסְקִים [בְּטוּר שֻׁלְחָן עָרוּךְ יוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רמ"ב]. וּלְשׁוֹן הָרַ"ב סוֹף מַסֶּכֶת כְּרֵתוֹת מוּכָח דְּהָאָב קוֹדֵם וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁקוּל כוּ', וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם שָׁם בְּהֶדְיָא כֵן הוּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: נ חָכָם כוּ'. הָכִי גָּרְסִינַן. וְכָתַב בֵּית יוֹסֵף דְּטַעְמָא מִשּׁוּם דְּפִדְיוֹן שֶׁהֵם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, כֵּיוָן שֶׁאָבִיו תַּלְמִיד חָכָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁקוּל כְּרַבּוֹ חַיָּב לְהַצִּיל נַפְשׁוֹ מִנִּי שַׁחַת קֹדֶם כָּל אָדָם, אֲבָל אֲבֵדָתוֹ שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא הֶפְסֵד מָמוֹן, אִם אֵינוֹ שָׁקוּל כְּרַבּוֹ, רַבּוֹ קוֹדֵם:

רמב"ם

אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודמת כו': דע כי אפילו לא יפרש לו זולתי דבר אחד מן המשנה נקרא רבו אבל אינו מחויב להקדימו ולכבדו יותר מאביו כמו שנזכר באבדה ובשביה ולפרוק אלא אם כן היה רבו מובהק והוא שתהיה רוב חכמתו ממנו והרמז מן התורה שיש לאדם להקדים עצמו על זולתו הוא דאמר רחמנא אפס כי לא יהיה בך אביון כאלו אמר אין אתה חייב להסיר רעה מאחר אלא כשלא יבא לך כעין אותה רעה שהסירות ממנו כי אם תהיה בענין שאם תתן לאביון די מחסורו תשוב אתה עני כמוהו אינך חייב לתת לו וזה שאמרו ז"ל שלך קודם לשל כל אדם: