בבא מציעא פרק ד משנה ד

אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמּוֹכֵר, יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה. כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה לְהֶדְיוֹט, כָּךְ אוֹנָאָה לְתַגָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין אוֹנָאָה לְתַגָּר. מִי שֶׁהֻטַּל עָלָיו, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה, אוֹמֵר תֶּן לִי מְעוֹתַי, אוֹ תֶן לִי מַה שֶּׁאוֹנִיתַנִי:

ברטנורא

אֵין אוֹנָאָה לְתַגָּר. מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּקִי ^כ וּמִסְּתָמָא אַחוֹלֵי אַחִיל גַּבֵּיהּ, וְהַאי דְּזַבְּנָא הָכִי, מִשּׁוּם דְּאִתְרַמֵּי לֵיהּ זְבִינָא אַחֲרִיתִי, וְהַשְׁתָּא הוּא דְּקָבָעֵי לְמִהֲדַר בֵּיהּ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: מִי שֶׁהֻטַּל עָלָיו יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. מִי שֶׁנִּתְאַנָּה: תֶּן לִי מְעוֹתַי. אִם נִתְאַנָּה לוֹקֵחַ ^כא. וּמַתְנִיתִין רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הִיא. וְלֵית הִלְכָתָא כְּוָתֵיהּ, אֶלָּא אִם הָאוֹנָאָה שְׁתוּת, קָנָה וּמַחֲזִיר אוֹנָאָה. יוֹתֵר מִשְּׁתוּת, בָּטֵל מִקָּח:

תוספות יום-טוב

כ מְפֹרָשׁ בַּגְּמָרָא דְּהַיְנוּ תַּגָּר סַפְסָר (שֶׁהוּא קוֹנֶה וּמוֹכֵר מִיָּד תָּמִיד), דְּמֵידַע זְבִינְתֵּיהּ כַּמָּה שָׁוֶה (שֶׁהֲרֵי לֹא שָׁהָה בֵּין קְנִיָּתָהּ לִמְכִירָתָהּ. רַשִׁ"י) וְאַחוּלֵי אַחִיל כוּ': כא וְהוּא הַדִּין לַמּוֹכֵר, וְשִׁיּוּרֵי שַׁיְּרֵיהּ. גְּמָרָא:

רמב"ם

אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה כו': אמר מי שהוטל עליו ידו על העליונה הוא דעת רבי יהודה הנשיא ואין הלכה כמותו אבל הדין הוא שתות קנה ומחזיר אונאה יתר על שתות בטל מקח ולאותו שהונה משניהם יש לגרוע לו לחבירו: