סנהדרין פרק ח משנה ז

וְאֵלּוּ הֵן שֶׁמַּצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן, הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ, אַחַר הַזְּכוּר וְאַחַר הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָסָה. אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר בְּהֵמָה, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֵין מַצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן:

ברטנורא

וְאֵלּוּ הֵן שֶׁמַּצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן. שֶׁמַּצִּילִין אוֹתָן מִן הָעֲבֵרָה בְּנַפְשָׁן, שֶׁנִּתַּן רְשׁוּת לְכָל אָדָם לְהָרְגָם כְּדֵי לְהַצִּילָן מִן הָעֲבֵרָה: הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ. דִּכְתִיב אֵצֶל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה (דְּבָרִים כב) כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, מַקִּישׁ רוֹצֵחַ לְנַעֲרָה מְאֹרָסָה, מַה נַּעֲרָה מְאֹרָסָה נִתָּן לְהַצִּילָהּ בְּנַפְשׁוֹ, אַף רוֹצֵחַ נִתָּן לְהַצִּילוֹ בְנַפְשׁוֹ. וְנַעֲרָה מְאֹרָסָה נָפְקָא לָן מִקְּרָא דִּכְתִיב (שָׁם) צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ, הָא יֵשׁ מוֹשִׁיעַ לָהּ חַיָּב לְהוֹשִׁיעָהּ בְּכָל דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לְהַצִּילָהּ: וְאַחַר הַזְּכוּר. נָפְקָא לָן דְּאָמַר קְרָא (שָׁם) וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר, נַעַר כְּתִיב חָסֵר הֵ"א, זֶה זְכוּר ^טז. וְהוּא הַדִּין לְכָל חַיָּבֵי כְרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין שֶׁבַּעֲרָיוֹת ^יז, שֶׁמַּצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן, דִּכְתִיב (שָׁם) חֵטְא מָוֶת. חֵטְא, אֵלּוּ חַיָּבֵי כְרֵתוֹת. מָוֶת, אֵלּוּ חַיָּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין ^יח: אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר הַבְּהֵמָה. אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמֶה לַעֲרָיוֹת: וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם כּוֹפְרִים בָּעִקָּר: אֵין מַצִּילִין אוֹתָם בְּנַפְשָׁן. וְכָל שֶׁכֵּן שְׁאָר חַיָּבֵי כְרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין שֶׁאֵינָן שֶׁל עֲרָיוֹת, שֶׁאֵין מַצִּילִין אוֹתָם בְּנַפְשָׁם, וְאֵין מֻתָּר לְהָרְגָן כְּלָל עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עֲבֵרָה בְעֵדִים וְיִהְיוּ חַיָּבִים מִיתָה בְּבֵית דִּין:

תוספות יום-טוב

טו בְּנַפְשָׁן. דּוּמְיָא דְמַתְנִיתִין דִּלְעֵיל דְּנִתָּן רְשׁוּת לַהֲרֹג הַבָּא בַמַּחְתֶּרֶת, שֶׁהוּא כְדֵי לְהַצִּיל, שֶׁבְּיָדוּעַ שֶׁלְּהָרְגֵהוּ בָא: טז וְנִדְרָשׁ מִקְרָא וּמָסֹרֶת. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: יז דְּלֹא נִתָּן לְהַצִּיל בְּנַפְשָׁם אֶלָּא מִדָּבָר שֶׁהוּא עֶרְוָה וְיֵשׁ בָּהּ קָלוֹן וּפְגָם לַנִּרְדָּף. רַשִׁ"י. דּוּמְיָא דְּנַעֲרָה הַמְאֹרָסָה: יח וְאִי כָתַב רַחֲמָנָא חֵטְא, הֲוָה אֲמֵינָא אֲפִלּוּ חַיָּבֵי לָאוִין, כְּתַב רַחֲמָנָא מָוֶת כוּ'. וְלִכְתּוּב חֵטְא מָוֶת וְלֹא לִכְתּוּב נַעַר נַעֲרָה (שֶׁהֲרֵי הֵן בַּכְּלָל), אִין הָכִי נַמִּי, וְנַעַר נַעֲרָה חַד לִמְעוּטֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְחַד לִמְעוּטֵי בְהֵמָה. גְּמָרָא:

רמב"ם

ואלו הן שמצילין אותן בנפשן הרודף אחר כו': 22 (דף עג ע"א) כל חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד מן העריות מצילין אותם בנפשם אבל זכר אלה השלשה בלבד לפי שהם מבוארין יותר מאותן הבאין בלמוד לפי שלמדנו ההצלה מדאמר רחמנא בנערה המאורסה אין מושיע לה הא יש מושיע לה מושיעה בכל דבר שהוא יכול להושיעה ואפי' במיתת אותו האיש האונס אותה ולמדנו זכור מנערה המאורסה לפי שכתוב ולנערה לא תעשה דבר ולמדנו ממנה רוצח ג"כ לפי שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה ולמדנו משם חייבי כריתות ומיתות ב"ד וכל זה בעריות אבל שאר עבירות כגון אוכל חלב ודם או מכשף וכיוצא בהם אין צריך לומר שאין מצילין אותם בנפשם ואמנם הוצרך להזכיר שבת וע"ז ואע"פ שהם מזולתי העריות לגודל שני העונות האלה ושהם יסודות לכל התורה וכשאדם עובר עליהם חשוב כעובד עבודת כוכבים לכל דבר ואינו מישראל כמו שבארנו בפרק חמישי מעירובין והיה עולה על הדעת שמצילין בהם ג"כ בנפשם כמו שהיו סוברין קצת החכמים לכך הודיענו שאין הדבר כן אלא שהם כשאר העבירות לענין ההצלה וכתב רחמנא רוצח וזכור למעוטי בהמה וע"ז ושבת כמו שזכרנו וענין ההצלה זו היא שמצוה עלינו להציל זה האיש הנרדף מיד הרודף שהוא מבקש להרגו או לעבור בו עבירה באיזה פנים שיתכן ואפי' במיתת הרודף ואע"פ שעדיין לא עשה העבירה וזהו פירוש בנפשו כלומר בנפש הרודף וכיון שעבר ועשה העבירה אסור להרגו אלא בב"ד ועדים ועל הפנים שהקדמנו ביאורם ואינו כן אם ראינוהו כשהוא רודף אחר בהמה או רוצה לחלל שבת או ע"ז אבל אנו צריכין להזהירו ולמונעו ולהצילו בכל מה שנוכל זולתי מיתתו שהוא אסור עד שיעבור בעדים והתראה והורגים אותו ב"ד וכן שאר העבירות מלבד העריות ורוצח כמו שבארנו: