אבות פרק ב משנה ד

הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

ברטנורא

עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ. פַּזֵּר מָמוֹנְךָ בְּחֶפְצֵי שָׁמַיִם, כִּרְצוֹנְךָ, כְּאִלּוּ פִּזַּרְתָּ אוֹתָם בַּחֲפָצֶיךָ. שֶׁאִם עָשִׂיתָ כֵן יַעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ, כְּלוֹמַר יִתֵּן לְךָ טוֹבָה בְּעַיִן יָפָה: כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים. יָפֵר עֲצַת כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ לְרָעָה. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא דֶּרֶךְ כָּבוֹד כְּלַפֵּי מַעֲלָה, וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ כָּתוּב כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹנוֹ מִפְּנֵי רְצוֹנְךָ. כְּאוֹתָהּ שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה [שַׁבָּת סג.] כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה כְּתִקְנָהּ אֲפִלּוּ גְּזַר דִּין שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה מִתְבַּטֵּל מֵעָלָיו: אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר. אֶלָּא הִשְׁתַּתֵּף בְּצָרָתָם. שֶׁכָּל הַפּוֹרֵשׁ מִן הַצִּבּוּר אֵינוֹ רוֹאֶה בְּנֶחָמַת הַצִּבּוּר ^טו [תַּעֲנִית יא.]: וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ. שֶׁהֲרֵי יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה שְׁמֹנִים שָׁנָה וּלְבַסּוֹף נַעֲשָׂה צְדוֹקִי [בְּרָכוֹת כט.]: וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ. אִם רָאִיתָ חֲבֵרְךָ שֶׁבָּא לִידֵי נִסָּיוֹן וְנִכְשַׁל, אַל תְּדִינֵהוּ לְחוֹבָה עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִידֵי נִסָּיוֹן כְּמוֹתוֹ וְתִנָּצֵל: וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ וְסוֹפוֹ לְהִשָּׁמֵעַ. כְּלוֹמַר, לֹא יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ מְסֻפָּקִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִינָם בִּתְחִלָּה וּבְעִיּוּן רִאשׁוֹן, וְתִסְמֹךְ שֶׁאִם יַעֲמִיק הַשּׁוֹמֵעַ בָּהֶם לְבַסּוֹף יְבִינֵם. כִּי זֶה יָבִיא בְּנֵי אָדָם לִטְעוֹת בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא יִטְעוּ וְיֵצְאוּ לְמִינוּת עַל יָדְךָ ^טז. פֵּרוּשׁ אַחֵר, לֹא תְּגַלֶּה סוֹדְךָ אֲפִלּוּ בֵּינְךָ לְבֵין עַצְמְךָ וְתֹאמַר שֶׁאֵין כָּאן מִי שֶׁיִּשְׁמָעֲךָ, לְפִי שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע, כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל ^יז. וְהַגִּרְסָא הִיא לְפִי פֵּרוּשׁ זֶה, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. אֲבָל רַשִׁ"י גּוֹרֵס, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וּבְדִבְרֵי תּוֹרָה מְדַבֵּר, אַל תֹּאמַר עַל דְּבַר תּוֹרָה שֶׁאַתָּה יָכוֹל לִשְׁמֹעַ עַכְשָׁיו שֶׁתִּשְׁמַע אוֹתוֹ לְבַסּוֹף, אֶלָּא הַט אָזְנֶיךָ וּשְׁמַע מִיָּד: לִכְשֶׁאִפָּנֶה. מֵעֲסָקַי, אֶעֱסֹק בַּתּוֹרָה:

תוספות יום-טוב

יד בַּטֵּל כוּ'. נִרְאֶה לִי דַּעֲשֵׂה רְצוֹנוֹ אָמַר כְּלַפֵּי מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּלְפִיכָךְ אָמַר בַּטֵּל רְצוֹנְךָ כְּנֶגֶד מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה: טו וְקָשֶׁה, דְּאִם כֵּן יוּכַל לוֹמַר לֹא מֵעֻקְצֵךְ כוּ'. וְרַשִׁ"י מְסַיֵּם, וְאֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה וְיָמוּת בְּלֹא עִתּוֹ אוֹ יִגְלֶה מִמְּקוֹמוֹ: טז וְאִם כֵּן הַיְנוּ הָא דְּאַבְטַלְיוֹן פֶּרֶק קַמָּא מִשְׁנָה י"א, וְתוּ לָמָּה לִי. וְהָרַמְבַּ"ם לֹא פֵּרֵשׁ אֶלָּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ פְּשׁוּטֵי הַדְּבָרִים מְרֻחָק מְאֹד וּבָטֵל מִן הַדִּבּוּר. שֶׁהוּא אוֹמֵר לֹא יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ צְרִיכִים לְפֵרוּשׁ רָחוֹק: יז רֵישָׁא דִּקְרָא, גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר: יח לִכְשֶׁאִפָּנֶה כוּ'. הוּא לֹא זוֹ אַף זוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמֹעַ מִזּוּלָתְךָ אֶלָּא לִשְׁנוֹת בְּעַצְמְךָ אַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה כוּ':

רמב"ם

כבר הודענו בפרק הד' שאין צריך להפרד מן הצבור אלא לפי הפסדם כמו שבארנו שם ואמר שהאדם אע"פ שתהיה לו תכונה חשובה בנפש והתחזק' לא יסלק ידו מלכפול עשיית הטוב להוסיף החזוק ולא יבטח ויאמר זאת המעלה כבר עלתה בידי ואי אפשר לה שתסור שאפשר הוא שתסור והוא אמרו עד יום מותך:

ודבר שאי אפשר לשמוע הוא שיהיו פשוטי הדברים מרוחק מאד ובטל וכשיסתכל האדם בו היטב יראה שדברים נכונים והוא מזהיר מן הדרך ההיא מן הדיבור שהוא אומר לא יהיו דבריך צריכים לפירוש רחוק והסתכלות יתירה ואז יבינם השומע:

כשאפנה. רוצה בו כשאפנה מזה העסק וזה דומה למה שקדם ממצות שמאי חברו עשה תורתך קבע: