אבות פרק ב משנה יא

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַיִן הָרָע, וְיֵצֶר הָרָע, וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

ברטנורא

עַיִן הָרָע. כְּמוֹ עַיִן רָעָה ^מג, שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּפֵּק בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וּמְחַזֵּר אַחַר דְּבָרִים אֲחֵרִים. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים עַיִן הָרַע, שֶׁמַּכְנִיס עַיִן הָרַע בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ אוֹ בְּבָנָיו וּמַזִּיק לוֹ: וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת. שִׂנְאַת חִנָּם. וְרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, שֶׁמּוֹאֵס חֶבְרַת הַבְּרִיּוֹת וְאוֹהֵב לֵישֵׁב יְחִידִי ^מה. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, אָדָם קָשֶׁה שֶׁמֵּבִיא עָלָיו שִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת וְגוֹרֵם שֶׁהַכֹּל שׂוֹנְאִים אוֹתוֹ ^מו:

תוספות יום-טוב

מג וְאָמַר שֶׁמּוֹצִיאִין כוּ' וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה. וּלְפִיכָךְ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְעֵיל שֶׁהַדֶּרֶךְ שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּהּ הָאָדָם הוּא חָבֵר רַע. וְזֶהוּ חִדּוּשׁ יוֹתֵר. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: מד יֵצֶר הָרָע. רֹב הַתַּאֲוָה. הָרַמְבַּ"ם: מה וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, רֹעַ הַנֶּפֶשׁ וְהוּא חֹלִי הַמָּרָה הַשְּׁחֹרָה שֶׁיָּבִיא הָאָדָם לִמְאֹס רְאוּת עֵינָיו וְיִשְׂנָאֵהוּ, וְיִיטַב לוֹ חֶבְרַת הַחַיּוֹת, וְהִתְבּוֹדֵד בְּמִדְבָּרוֹת וּבִיעָרוֹת, וְיִבְחַר לוֹ מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְיֻשָּׁב, זֶה אֶצְלָם לֹא מִצַּד פְּרִישׁוּת, רַק לְרֹעַ תַּאֲוָתָם וְקִנְאָתָם בְּזוּלָתָם. אֵלּוּ יָמִיתוּ הָאָדָם בְּלִי סָפֵק כִּי יֶחֱלֶה גּוּפוֹ וְיָמוּת טֶרֶם עִתּוֹ: מו וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁהַכֹּל מְקַלְּלִין אוֹתוֹ וְתָחוּל עָלָיו קִלְלָתָם וְיֵצֵא מִן הָעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲזַ"ל אַל תְּהִי קִלְלַת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל:

רמב"ם

אמר שחריצות לממון ורוב התאוה ורוע הנפש והוא חולי המרה השחורה שיביא האדם למאוס ראות עיניו וישנאהו וייטב לו חברת החיות והתבודדות במדברות וביערות ויבחר לו מקום שאינן מיושב וזה אצלם לא מצד פרושות רק לרוע תאותם וקנאתם בזולתם אלו ימיתו [האדם] בלא ספק כי יחלה גופו וימות טרם עתו: