מנחות פרק ט משנה ח

הַכֹּל סוֹמְכִין, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, סוּמָא, וְנָכְרִי, וְהָעֶבֶד, וְהַשָּׁלִיחַ, וְהָאִשָּׁה. וּסְמִיכָה, שְׁיָרֵי מִצְוָה, עַל הָרֹאשׁ, בִּשְׁתֵּי יָדָיִם. וּבִמְקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, וְתֵכֶף לַסְּמִיכָה שְׁחִיטָה:

ברטנורא

חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם דַּעַת: סוּמָא. דִּכְתִיב בְּפַר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה, וְהֵם סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה, וּבַסַּנְהֶדְרִין לֹא הָיָה בָּהֶן סוּמָא ^ל, כִּדְמוּכָח בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, וְהוּא הַדִּין לְכָל שְׁאָר סְמִיכוֹת שֶׁאֵין סוּמָא יָכוֹל לִסְמֹךְ: וְנָכְרִי. דִּכְתִיב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין וְאֵין הַנָּכְרִים סוֹמְכִין: וְהָעֶבֶד וְהַשָּׁלִיחַ. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא א) וְסָמַךְ יָדוֹ, וְלֹא יַד עַבְדּוֹ וְלֹא יַד שְׁלוּחוֹ: וְהָאִשָּׁה. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין, וְלֹא בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל ^לא סוֹמְכוֹת: וּסְמִיכָה שְׁיָרֵי מִצְוָה. דְּאֵינָהּ מְעַכֶּבֶת כַּפָּרָה. וּמִיהוּ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ לֹא כִּפֵּר: בִּשְׁתֵּי יָדָיִם. דִּכְתִיב בַּשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ (שָׁם טז) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו, זֶה בָּנָה אָב לְכָל הַסְּמִיכוֹת שֶׁיִּהְיוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם: וּבִמְקוֹם שֶׁסּוֹמְכִים שׁוֹחֲטִים. שֶׁאִם סָמַךְ חוּץ לָעֲזָרָה חוֹזֵר וְסוֹמֵךְ בָּעֲזָרָה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה: וְתֵכֶף לַסְּמִיכָה שְׁחִיטָה. דִּכְתִיב וְסָמַךְ וְשָׁחַט:

תוספות יום-טוב

כט הַכֹּל. לַאֲתוֹיֵי יוֹרֵשׁ. גְּמָרָא. וְתֵימַהּ, הָא תָּנָא לֵיהּ רֵישָׁא. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּאוֹרְחֵיהּ דְּתַנָּא הָכִי כֵּיוָן דְּלֹא מְיֻתָּר לֵיהּ בָּבָא בְּכָךְ רַק תֵּבָה אַחַת. תּוֹסָפוֹת: ל וְתֵימַהּ, לֵילַף כֻּלַּהּ מִסַּנְהֶדְרִין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: לא וְאִם תֹּאמַר וְתֵפּוּק לֵיהּ דַּהֲוֵי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא, דְּאֵין סְמִיכָה אֶלָּא בַּיּוֹם. תּוֹסָפוֹת: לב וְתֵכֶף. בַּגְּמָרָא, הָכִי קָאָמַר, בַּמָּקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, שֶׁתֵּכֶף לַסְּמִיכָה שְׁחִיטָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

רמב"ם

הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן סומא כו': אמר רחמנא בתחלת הצווי על הקרבנות דבר אל בני ישראל ואמרו ז"ל בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין ונאמר וסמך ידו על ראש קרבנו ואמרו ידו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו ולא יד אשתו ואמרו בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל סומכות אבל חרש שוטה וקטן אינן בעלי שכל ונאמר בפר העלם דבר וסמכו זקני העדה וכבר נתבאר בהוריות שהם הסנהדרין ר"ל סנהדרין גדולה ואין ראוי להיות בסנהדרין סומא כמו שנתבאר בסנהדרין ולמדנו סמיכת יחיד מסמיכת ציבור כמו שאינה בסומא כך כל סמיכה לא תהא בסומא: ומה שאמר שירי מצוה לפי שאם לא סמך כבר כפר אבל מעלה עליו כאילו לא כפר ונאמר בשעיר המשתלח וסמך אהרן את שתי ידיו ואמר בנין אב לכל (שתי) סמיכות שיהיו בשתי ידים ותיכף לסמיכה שחיטה שתהא סמוכה ולא יהיה ביניהם איחור והוא טעם מה שאמר ובמקום שסומכים שוחטים וכל זמן שסומך חוץ לעזרה חוזר וסומך במקום שחיטה עד שיסמוך שחיטה לסמיכה ולא יפסיק ביניהן מעשה אחר שנאמר וסמך ושחט: