כלים פרק כד משנה י

שְׁלֹשָׁה מַפָּצִים הֵן. הָעֲשׂוּיָה לִישִׁיבָה, טְמֵאָה מִדְרָס. שֶׁל צַבָּעִין, טָמֵא טְמֵא מֵת. וְשֶׁל גִּתּוֹת, טָהוֹר מִכְּלוּם:

ברטנורא

מַפָּצִים. כְּמִין מַחְצְלָאוֹת ^יב עֲשׂוּיוֹת מֵחִילָף וּמִסִּיב וְקָנֶה וְגֹמֶא וְגֶמִי וְכַיּוֹצֵא בָהֶן: וְשֶׁל צַבָּעִים. שֶׁהַצַּבָּעִים נוֹתְנִים עֲלֵיהֶם הַבְּגָדִים: טָמֵא טְמֵא מֵת. שֶׁאֵינָם מְיֻחָדִים לִישִׁיבָה, אֲבָל תּוֹרַת כֵּלִים יֵשׁ לָהֶן: וְשֶׁל גִּתּוֹת. הָעֲשׂוּיוֹת לְכַסּוֹת בָּהֶן עֲנָבִים וְזֵיתִים ^יג:

תוספות יום-טוב

יב וְאֵין הַמַּפָּץ בִּכְלַל כֵּלִים, וְאַף עַל פִּי כֵן טָמֵא הוּא בְמִדְרָס מֵהַתּוֹרָה, דִּכְתִיב כָּל הַמִּשְׁכָּב. וְכֵן בְּמֵת וּבִשְׁאָר טֻמְאוֹת מִדִּבְרֵיהֶן כְּכָל פְּשׁוּטֵי כְלֵי עֵץ. וְזֶה הַכְּלָל גָּדוֹל כָּל הַמִּתְטַמֵּא מִדְרָס כוּ'. הָרַמְבַּ"ם: יג וְלֹא יְדַעְנָא זֵיתִים מַאי שַׁיְּכֵי הָכָא, דְּהָא לֹא תְנַן אֶלָּא גִתּוֹת:

רמב"ם

כבר יעדנו בפ"כ בביאור המפץ ומשפטו בזה המקום ואומר שהאריגות הפשוטות אשר יארגו מהאמרינ"ש והקנים והגמי והגומא וכפות התמרים והחריות והדומה לזה הוא אשר יקראו מפץ ושמור התנאי אשר התנינו באמרנו פשוטות שהן בדמיון המחצלאות וידוע שכבר יעשו מאלו האריגות כלים כמו הקופות והסלים והדומה להן והן מכלל כלי עץ כמו שביארנו פעמים לפי שיש להן בית קבול אולם זה המפץ כבר התבאר בהש"ס בגמרת שבת (דף פד.) שהוא טמא במדרס וטמא טמא מת ר"ל בשאר הטומאות אבל אין לו טהרה במקוה כלל ואמנם טהרתו כשיחתך עד שישאר ממנו פחות משיעור טומאתו שהוא ששה על ששה כמו שהתבאר בכ"ז מזאת המסכתא וזה הדין אשר יחד בו המפץ ושמע לשונם בזה וזה שהוא אמרו שם מדרס כלי חרס מנא לן דטהור ר"ל מאיזו ראיה נלמד שכלי חרס לא יהיה לו משכב הזב שכאשר ישב עליו הזב לא יהיה אב כמו שביארנו בפתיחת זאת המסכתא ולקחו ראיה על זה מאמרו הש"י (ויקרא טו) ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא יש לו טהרה במקוה אף משכבו יש לו טהרה במקוה לאפוקי כלי חרס שאין לו טהרה במקוה כפי מה שהתבאר בתורה שאין לו טהרה אלא שבירה והקשו בעלי הש"ס ואמרו (שם) מותיב רבי אלעי מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורים בזב ר"ל שטהורים במשכב הזב לפי שהן אינן ראוין למשכב טמאים במת מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת ור"ל המפץ אשר יטמא במשכב הזב שהוא ראוי למשכב והש"י אמר כל משכב הנה התבאר בזאת הברייתא שהמפץ טמא במשכב הזב ואמרו אמאי והא לית ליה טהרה במקוה הנה כמו שיטמא המפץ במשכב הזב אע"פ שאין לו טהרה במקוה כך אפשר שנאמר שכלי חרס יהיה טמא במשכב הזב אע"פ שאין לו טהרה במקוה ותירצו שם על זאת הקושיא ואמרו תרי קראי כתיבי כתיב ואיש אשר יגע במשכבו וכתיב (שם) וכל המשכב אשר ישכב עליו הא כיצד יש במינו אע"ג דלית ליה טהרה במקוה אין במינו מקיש משכבו לו ופירש רבי יוסי הלוי גאון ז"ל זה המאמר שהמפץ כאשר יש במינו מה שיטהר במקוה והן הכלים הנעשים מזאת האריגה בסלים ובקופות הנה הוא יטמא במשכב הזב ואע"פ שאין לו טהרה במקוה וזהו ענין אמרו יש במינו אע"ג דלית ליה טהרה במקוה אולם החרש אשר אין במינו מה שיעשה ממנו דבר שיש לו טהרה במקוה הנה הוא לא יטמא במשכב אבל נאמר מקיש משכבו לו וביאר גם כן טעם אשר התחייב שיהו הכלים הנעשים מהמפץ יש להן טהרה במקוה והמפץ עצמו אין לו טהרה ואמר שהטעם בזה שהקופות והסלים והדומה להן נכנסות במאמר הש"י באמרו (במדבר יט) כל כלי ומאשר כלל בו הטומאה בכלל הכלים ג"כ תטהר במקוה כי בכל מה שגזר בו הטומאה אמר במים יובא זולת כלי חרס אולם המפץ הנה אינו בכלל כלים ואמנם חייבנוהו טומאת מדרס ברבוי מאומרו כל המשכב אשר משמעו כל מה שראוי למשכב וזאת המחצלת ראויה למשכב כמו שביארנו עוד חייבנוהו ג"כ טומאת מת מק"ו כמו שקדם מפני מה שאמרנו כי דבר אשר לא יטמא במדרס יטמא במת וזה המפץ אשר יטמא במדרס כ"ש שהוא יטמא במת וכאשר נתרבה לטמא אמרנו נהי דאיתרבי לטומאה אבל לטהרה לא דלא אשכחן בזה קרא כלל לא לטומאה ולא לטהרה וזה הטעם אצלי יותר טוב ממה שנאמר עליו. הנה כבר התבאר לך מכל מה שקדם שהמפץ אין לו טהרה במקוה כמו שבא לשון הש"ס ושמור זה השרש הגדול ויתבאר לך ג"כ מהמפץ על אמתתו ולא אצטרך בביאור אלו השמות במה שעתיד: ושל צבעין. אשר ישימו עליו הצבעים הבגדים: ושל גתות. אשר ישתמשו בו בשעת הגתות לכסות הענבים והזיתים או לאוספן עליהם: