פרה פרק ה משנה ד

שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁחֲתָכָהּ לְחַטָּאת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יַטְבִּיל מִיָּד. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יְטַמֵּא וְיַטְבִּיל. הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְקַדֵּשׁ, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן, וּפוֹסֵל בְּאִשָּׁה וּבְאַנְדְּרוֹגִינוֹס:

ברטנורא

שְׁפוֹפֶרֶת. שֶׁל קָנֶה ^ז: שֶׁחֲתָכָהּ. תִּקְּנָהּ לָשׂוּם בָּהּ מֵי חַטָּאת אוֹ אֵפֶר חַטָּאת ^ח, אֲפִלּוּ חֲתָכָהּ חָבֵר שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַטֻּמְאָה: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יַטְבִּיל מִיָּד. וְאִיכָּא הֶכֵּרָא. דְּפָרָה נַעֲשֵׂית בִּטְבוּל יוֹם, מִשּׁוּם דְּכֵלִים הַנִּגְמָרִים בְּטָהֳרָה צְרִיכִין טְבִילָה לַקֹּדֶשׁ, שֶׁמָּא נִשְׁאַר בַּכְּלִי רֹק הַיּוֹצֵא מִפִּיו שֶׁל עַם הָאָרֶץ וַעֲדַיִן הוּא לַח בִּשְׁעַת גְּמָרוֹ שֶׁל כְּלִי וּמְטַמְּאוֹ. וְאַף עַל גַּב דְּטֻמְאָה זוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ אֶלָּא טְבִילָה בִּלְבַד, מִכָּל מָקוֹם אִיכָּא הֶכֵּרָא, מִשּׁוּם דִּלְגַבֵּי פָרַת חַטָּאת עֲשָׂאוּהָ כִטְמֵא מֵת בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ וּמְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים, וְאִי אִיתָא דְּפָרָה הָיְתָה צְרִיכָה הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ, גַּם הִיא הָיְתָה צְרִיכָה: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר יְטַמֵּא וְיַטְבִּיל. דִּבְעִנְיָן אַחֵר לֵיכָּא הֶכֵּרָא, כֵּיוָן דְּכֵלִים הַנִּגְמָרִים בְּטָהֳרָה לֹא בָעוּ הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ לַקֹּדֶשׁ ^ט. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְקַדֵּשׁ. כָּל הַטְּהוֹרִים כְּשֵׁרִים לְהַשְׁלִיךְ הָאֵפֶר עַל גַּבֵּי הַמַּיִם, וַאֲפִלּוּ נָשִׁים. דִּכְתִיב גַּבֵּי אֲסִיפַת אֵפֶר הַפָּרָה, וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְדָרְשִׁינַן אִישׁ, לְהַכְשִׁיר אֶת הַזָּר. טָהוֹר, וַאֲפִלּוּ אִשָּׁה ^יא. וְהִנִּיחַ, מִי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ דַעַת לְהַנִּיחַ, פְּרָט לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת לְהַנִּיחַ. וּבָתַר [אֲסִיפַת אֶפְרָהּ] כְּתִיבָא הַךְ עֲבוֹדָה דְקִדּוּשׁ, וְאֵין עֲבוֹדָה מַפְסֶקֶת בֵּינְתַיִם. לָמַדְנוּ שֶׁכָּל הַכָּשֵׁר לַאֲסִיפַת אֶפְרָהּ כָּשֵׁר לְקִדּוּשׁ: רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן וּפוֹסֵל בְּאִשָּׁה. דְּאִם אִיתָא דְּכָל הַכָּשֵׁר בַּאֲסִיפָה כָּשֵׁר בְּקִדּוּשׁ, לִכְתּוֹב וְלָקַח לְשׁוֹן יָחִיד בַּקִּדּוּשׁ, כִּי הֵיכִי דְכָתַב וְאָסַף לְשׁוֹן יָחִיד בַּאֲסִיפָה, מַאי וְלָקְחוּ, דַּאֲפִלּוּ הָנָךְ דִּפְסוּלִים הָתָם כְּשֵׁרִים הָכָא, כְּגוֹן קָטָן ^יב. אֲבָל אִשָּׁה לֹא, דִּכְתִיב וְנָתַן, וְלֹא וְנָתְנָה ^יג:

תוספות יום-טוב

ז וּכְשֶׁהוֹצִיא כָל הַמֹּחַ שֶׁבָּהּ: ח אֵין צָרִיךְ לְאֵפֶר חַטָּאת כְּלֵי אֲבָנִים אַחַר שֶׁעָבַר עֲשִׂיָּתָהּ, שֶׁאֵין לָחוּשׁ עוֹד לְשֶׁיְּזַלְזְלוּ בָהּ. תּוֹסָפוֹת: ט פֵּרוּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁלְּחַטָּאת עֲשָׂאוּהָ כִטְמֵא מֵת לְטַמֵּא אָדָם, כֵּיוָן דְּגַם לְקַדֵּשׁ אֵין בּוֹ הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ, אֵין הַצְּדוֹקִים מַרְגִּישִׁים בְּכָךְ, דְּהָנֵי חֻמְרוֹת מִדְּרַבָּנָן הֵם, וְהַרְגָּשָׁתָן תִּהְיֶה בְמַה שֶּׁאָנוּ מְטַמְּאִים בְּמָקוֹם אַחֵר עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ. כוּ': י הַכֹּל כוּ'. לְרַבִּי יְהוּדָה לַאֲתוֹיֵי קָטָן, וּלְרַבָּנָן לַאֲתוֹיֵי אִשָּׁה. גְּמָרָא: יא וְלֵיכָּא לְמִדְרַשׁ אִפְּכָא, אִישׁ וְלֹא אִשָּׁה, טָהוֹר וַאֲפִלּוּ קָטָן, דְּאָמַר בְּיוֹמָא דַּף מ"ג, דְּכָל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ מַשְׁמַע מִקְרָא זֶה מוֹצִיא מִיַּד מַשְׁמַע מִקְרָא שֶׁלְּפָנָיו. רַשִׁ"י. וּלְהָכִי דָרְשִׁינַן לְהַכְשִׁיר הַזָּר לְהוֹצִיא מִמַּשְׁמַע שֶׁלְּפָנָיו דְּדַוְקָא כֹהֵן: יב אֲבָל חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה לֹא אָתוּ לִכְלַל דַּעַת. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: יג וְאַף דְּכָל הַתּוֹרָה בִּלְשׁוֹן זָכָר נֶאֶמְרָה וַאֲפִלּוּ הָכִי לֹא מְמַעֲטִינַן אִשָּׁה, שָׁאנֵי הָכָא מִדְּשַׁנֵּי בְדִבּוּרֵיהּ וְלָקְחוּ וַהֲדַר וְנָתַן לְשׁוֹן יָחִיד, שְׁמַע מִנַּהּ כוּ'. תּוֹסָפוֹת: יד וּבְאַנְדְּרוֹגִינוֹס. וּבְטֻמְטוּם אֲפִלּוּ תַנָּא קַמָּא פוֹסֵל, דְּסָפֵק עָרֵל הוּא, וְשִׁיֵּר נַמִּי עָרֵל וְטָמֵא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

רמב"ם

העיקר אצלינו, שהכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה בקדש ואין ספק שהחטאת קדש, וכבר התבאר זה בסוף חגיגה (דף כג.) וא"ר אליעזר שהם עשו מדריגת זה הכלי, ואע"פ שנגמר בטהרה מדריגת כלי טמא, והוא שצריך טבילה והערב שמש, ואם הטביל מיד ושם בו מי חטאת או אפר חטאת, יהיה מחלוקת הצדוקין בזה מבואר, לפי שלא העריב שמש זה הכלי, ואנחנו נאמר אליהן זה הכלי הוא במדריגת טמא וצריך טבילה, ועם כל זה לא נצריכהו הערב שמש כפי מה שביארנו, שהפרה וכל מה שתולה בה כשר בטבול יום, ואמר ר' יהושע לא יספיקנו זה לפי שזאת השפופרת כלי טמא הוא בגזירה דרבנן כמו שהתבאר בחגיגה (שם דף כג:), אבל בלי ספק יטמא הכלי טומאה אמיתית ואז יטביל וישתמש בה בחטאת עד שיתאמת בה אל הצדוקים שאנחנו נשתמש בכל עניני החטאת כולן טבול יום כמו שביארנו, ושפופרת. הוא אבוב קנה, כשיוציא מה שבפנים מהמוח הנקרא פלוס, וכבר התבאר בסוף י"ז מכלים שאבוב כשיוציא מה שבפנים מהמוח הלבן הנקרא פלוס נהיה כלי מקבל טומאה כשאר כלי עץ, ואמר יתברך (במדבר יט, יז) ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי. הנה כל מה שהוא פסול לאסיפת האפר פסול לקדש, ואמר באסיפת האפר (במדבר יט, ט) ואסף איש טהור. ואמרו טהור, להביא את האשה, ורבי יהודה אומר שאמר ולקחו ולא אמר ולקח. ירצה בו שראוי שיהיה גדול או קטן, ויפסל באשה ובאנדרוגינוס, לאומרו ונתן עליו ולא ונתנה. וזו מלה מורכבת, ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי אליעזר: