תומר דבורה ליום כא בחודש

שְׁנִיָּה – לָמוּל אֶת הַוָּלָד הַיְנוּ לַעֲשׂוֹת כְּתִקּוּנֵי מִצְוֹתָיו

שֶׁכָּל אֵיזֶה צַד קְלִפָּה וְעָרְלָה הַמִטַפֶלֶת אֶל הַיְסוֹד יָמוּל אֹתָהּ וְיִרְדֹּף אַחַר כָּל אֹתָם הַגּוֹרְמִים שָׁם עָרְלָה וְיַחְזִירֵם בִּתְשׁוּבָה, בְּאֹפֶן שֶׁבִּהְיוֹתוֹ מָל אֶת עָרְלַת לְבָבָם גּוֹרֵם שֶׁיִּהְיֶה הַצַּדִּיק הָעֶלְיוֹן בְּלִי עָרְלָה וְיַעֲמֹד בְּחָזְקָה לְתַקֵּן כָּל הַדְּבָרִים הַגּוֹרְמִים שָׁם עָרְלָה, וְלָזֶה פִּנְחָס כְּשֶׁמָּל עָרְלַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל זָכָה אֶל כְּהֻנָּה מִפְּנֵי שֶׁגָּמַל חֶסֶד עִם קוֹנוֹ בְּסוֹד הַמִּילָה שֶׁמָּל הַיְסוֹד מֵאוֹתָהּ עָרְלָה זָכָה אֶל הַחֶסֶד.

וְכֵן מִזֶּה יִלְמֹד אֶל כָּל שְׁאָר מִדּוֹת הַחֶסֶד.

שְׁלִישִׁית – לְבַקֵּר חוֹלִים וּלְרַפְּאוֹתָם

כָּךְ יָדוּעַ שֶׁהַשְּׁכִינָה הִיא חוֹלַת אַהֲבָה מֵהַיִּחוּד כְּדִכְתִיב (שיר השירים ב, ה): “כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי” וּרְפוּאָתָהּ בְּיַד הָאָדָם לְהָבִיא לָהּ סַמָּנִים יָפִים כְּדִכְתִיב (שָׁם) “סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים” וּפֵרְשׁוּ בַּתִּקּוּנִים (דַּף לט:) שֶׁסּוֹד אֲשִׁישׁוֹת הַיְנוּ כָּל הַדְּבָרִים הַנִּקְשָׁרִים בְּמַלְכוּת, בְּאֵשׁ י’ חֶסֶד, וּבְאֵשׁ ה’ גְּבוּרָה, בִּשְׁנֵי זְרוֹעוֹת וְשָׁם הִיא נִסְמֶכֶת עֲלֵיהֶם וּמִי שֶׁעוֹשֶׂה זֶה סוֹמֵךְ הַחוֹלֶה בְּחָלְיוֹ.

הַשֵּׁנִי, “רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים” פֵּרוּשׁ לְקָשְׁרָה בֵּין נֶצַח וְהוֹד שֶׁשָּׂם הִיא רְפִידָתָהּ בִּהְיוֹתָהּ חִוָּר וְסוּמָּק כַּתַּפּוּחִים הַלָּלוּ שֶׁגַּוָּנֵיהֶם מְזוּגִים מִצַּד הַחֶסֶד. וְצָרִיךְ לְבַקְּרָהּ וְלִזְכֹּר אֹתָהּ וּלְחַלּוֹת פָּנֶיהָ שֶּׁתְּקַבֵּל מַאֲכָל וּמַשְׁקֵה מֵהַשֶּׁפַע הָעֶלְיוֹן שֶׁהִיא מוֹנַעַת עַצְמָהּ מִמֶּנּוּ, וַתִּקְצַר נַפְשָׁהּ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל. כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא בְּחוֹלִים הַגַּשְׁמִיִּים, כָּךְ צָרִיךְ בְּחוֹלִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁהִיא חוֹלָה כִּדְאָמְרָן. וְהוּא חוֹלֶה דְּנָע מֵאַתְרֵיהּ – עָלְמָא דְּאָתֵי בִּינָה, וְנָד אַבַּתְרָהּ בְּעָלְמָא דֵין כְּדִכְתִיב (מִשְׁלֵי כז, ח): “כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ” שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה “כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ”, וּנְטִיר לָהּ וְאוֹמֵי דְּלָא יְתֵיב לְאַתְרֵיהּ עַד דְּיַחֲזִיר לָהּ לְאַתְרָהּ, הִנֵּה גַּם הוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא לִרְצוֹנוֹ מֵעֲוֹנֹתֵינוּ וּרְפוּאַת שְׁנֵיהֶם בְּיָדֵינוּ. וְרָאוּי לְבַקְּרָם וּלְהַזְמִין צָרְכֵיהֶם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת.

רְבִיעִית – לָתֵת צְדָקָה לָעֲנִיִּים

וְדֻגְמָתָם יְסוֹד וּמַלְכוּת. וְהַצְּדָקָה הָרְאוּיָה אֲלֵיהֶם פֵּרְשׁוּ בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן י”ח, דַּף ל”ג.) לְקַיֵּם צ’ אָמֵנִים ד’ קְדֻשּׁוֹת ק’ בְּרָכוֹת ה’ חֻמְּשֵׁי תוֹרָה, בְּכָל יוֹם. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה כָּל אֶחָד כְּפִי כֹּחוֹ יַמְשִׁיךְ צְדָקָה מִתִּפְאֶרֶת לָעֲנִיִּים הַלָּלוּ וְיַזְמִין אֲלֵיהֶם “לֶקֶט” מֵהַסְּפִירוֹת כֻּלָּם, “שִׁכְחָה” מִסּוֹד הָעֹמֶר הָעֶלְיוֹן שֶׁהִיא בִּינָה “וּפֵאָה” מִבְּחִינַת הַמַּלְכוּת עַצְמָהּ שֶׁהִיא פֵּאָה לִשְׁאָר הַמִּדּוֹת, וּכְתִיב (וַיִּקְרָא יט, י): “לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם” שֶׁאֲפִילוּ הַתִּפְאֶרֶת גֵּר לְמַטָּה בַּמַּלְכוּת, וְצָרִיךְ לָתֵת לוֹ מֵאֵלּוּ הַתִּקּוּנִים, וְכֵן מַעֲשֵׂר עָנִי לְהַעֲלוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁהִיא מַעֲשֵׂר אֶל הַיְסוֹד הַנִּקְרָא עָנִי וְאִם יְקַשְּׁרֶנָהּ בַּתִּפְאֶרֶת יִתֵּן מִן הַמַּעֲשֵׂר אֶל הַגֵּר. וְכַמָּה תִּקּוּנִים נִכְלָלִים בָּזֶה.


הועתק מ-wikisource ברישיון Creative Commons-CC-3.0